רעיון פסול

כאשר זכתה מכבי ת"א בתואר האירופי הראשון שלה בכדורסל, אמר אלכסנדר גומלסקי, מי שהיה אז מאמן צסק"א מוסקבה: "אני לא מבין כיצד קבוצה מאסיה עם שחקנים אמריקנים זוכה באליפות אירופה". האמירה המחויכת-צינית הזו ביטאה מציאות ספורטיבית, אך למציאות כזו אין כל מקום כאשר מגיעים למינויים בכירים כמו זה של נגיד בנק ישראל.

אם אכן תפקיד הנגיד הוצע לסטנלי פישר, כפי שמדווח הבוקר (א') "מעריב", זהו רעיון פסול שיש לרדת ממנו מיד. ואם אריאל שרון ובנימין נתניהו אינם מבינים עד כמה הם טועים, חובתה של ועדת בך לפסול את המינוי. ואם הוועדה לא תרצה או לא תוכל לעשות זאת, חשוב מאוד שתימצא דרך אחרת לכך אם בחקיקה ואם בפסיקה משפטית.

פישר הוא כלכלן מבריק, בנקאי בעל הישגים ויהודי חם. אך כל אלו צריכים להידחות מפני מה שאינו הוא אינו ישראלי. זו לא רק שאלה של כבוד לאומי, שגם הוא צריך להיות חלק חשוב בנוסחת בחירת הנגיד: כיצד ניראה אם נצהיר למעשה שלא מצאנו, בתוך כל המוחות היהודיים המאיישים את הצמרת העיסקית והאקדמית שלנו אף מועמד מתאים? אך כאמור, הנושא חורג בהרבה מעבר לאגו הקיבוצי שלנו.

הנה עוד סיפור. בשנת 1877 התיישב בירושלים הרב יהושע לייב דיסקין, מי שהיה רבה של העיר בריסק. הרב דיסקין הגיע מלא מרץ ומיד ניסח שורה של תקנות לחיי היהודים בעיר, אותן הביא לאישורו של רב העיר, הרב שמואל סלנט, שנודע בפיקחותו העצומה. עיין הרב סלנט בהצעה, הינהן בראשו ואמר: "התקנות הללו משובחות, אך חסרה בהן תקנה אחת הצריכה לגופן". "ומהי?" שאל הרב דיסקין. השיב לו רב העיר: "שאדם העולה לירושלים, לא יתקין תקנות לפני שיישב בה שנתיים".

הרב סלנט צדק, כמובן. אדם מבחוץ, נבון ובעל רצון טוב ככל שיהיה, חייב להכיר היטב את המציאות המקומית בטרם הוא מנסה לקבוע לה כללים. והנמשל לענייננו מובן מאליו: כיצד יכול סטנלי פישר לקבוע מדיניות עבור מדינה שמעולם לא חי בה ואשר אפילו את שפתה אינו דובר? האם הוא יודע, למשל, שכמדינה קולטת עלייה ישראל יכולה לסבול 10% אינפלציה אבל לא 10% אבטלה? האם הוא מודע להשלכות החברתיות של נטל הביטחון? שלא לדבר על הכרת הנפשות הפועלות בצמרת העיסקית והפוליטית, ואנחנו לא מדברים על היכרות של קוקטיילים ופגישות אקראיות. אפשר להמשיך את הרשימה מכאן ועד בנק ישראל; דומה שהעיקרון מובן.

אם שרון ונתניהו היו מעיינים קצת בהיסטוריה של מדינת ישראל, הם היו מגלים שכבר היינו בסרט הזה של הצעת תפקיד בכיר ליהודי שאינו ישראלי. היה זה בשנת 1952, לאחר פטירתו של הנשיא הראשון, חיים ויצמן. ראש הממשלה דאז, דוד בן-גוריון, סבר שיש להציע את התפקיד ליהודי הדגול ביותר של אותו הדור. לאחר שהחליט על העיקרון, היתה הבחירה קלה מאוד: אלברט אינשטיין. התפקיד אכן הוצע לו, ומכתב התשובה של אינשטיין שמור עד היום ואף הוצג יותר מפעם אחת בתערוכות על חייו.

אינשטיין הודה מאוד על עצם ההצעה ועל הכבוד הטמון בחובה. אך הוא דחה אותה. אינני יכול להיות נשיא של מדינה שאיני דובר את שפת תושביה, שאיני חי את הווייתה, שאיני שותף לקשייה ולבטיה הסביר במכתבו. בן-גוריון קיבל את ההסבר, ירד מההצעה ואת התפקיד קיבל יצחק בן-צבי.

משרת נשיא המדינה, כידוע לכל, היא משרה סמלית בלבד ("המקום היחיד בו בן-גוריון מרשה לי לדחוף את אפי הוא הממחטה שלי", התלונן ויצמן). משרת נגיד בנק ישראל, גם זה ידוע לא פחות, היא תפקיד ביצועי ממדרגה ראשונה. והלא הדברים קל וחומר: ומה אם לתפקיד הטכסי חובה לבחור באזרח ישראל, לתפקיד ביצועי על אחת כמה וכמה.