הבעיה עם עמדתו של היועץ המשפטי מני מזוז לגבי עסקת בריכות המלח היא, שהוא מתייחס לעיסקה זו באופן פרטני, בלי הרקע והנסיבות שלה, וזה אולי נכון מבחינה משפטית אך לא נכון מבחינה ציבורית.
אבל ראשית - משחקי המילים. נקודת המוצא של כל הסיפור היא, שמדובר כאן בסוג מיוחד של קרקע, שאי אפשר להגדיר אותה קרקע חקלאית, שתכליתה ייצור מזון. מעניין.. על מה בדיוק שמים מלח?
מתוך משחק המילים הזה נוצרה קונספציה, שלמרות שהקרקעות הללו אינן מוגדרות כעירוניות, צריך להתייחס אליהן "כאילו" אפשר להכיל עליהן כללים נדיבים יותר מאשר בהפשרת קרקע חקלאית. לאמיתו של דבר, אין שום הבדל בין בריכות המלח של דנקנר באילת, לבין מטעי התמרים של קיבוץ אילות - ושני המתחמים צמודים זה לזה.
עסקת בריכות המלח, בדיוק כמו עסקאות הפשרת קרקע חקלאית, היתה תוצאה של ההיסטריה, כאילו הדרך היחידה לשווק קרקע למגורים היא על-ידי הפשרת קרקע חקלאית. במועד שבו אישרה הנהלת המינהל את ההסכם עם קבוצת דנקנר על בריכות המלח, ביוני 1996, החקלאים בקיבוצים ובמושבים קיבלו פיצוי של 27%-29% עבור הפשרת אדמה לבנייה רוויה. החקלאים הפרטיים, שזו אולי קבוצת ההתייחסות הנכונה יותר לגבי הדנקנרים, קיבלו אז חצי מאחוזי הפיצוי שקיבלו קיבוצים ומושבים. על כן, פיצוי של 40% לדנקנר, ועוד הקצאת שטחים חלופייים, עמדו בסתירה בולטת להסדרים עם החקלאים, ונראו בלתי סבירים.
למעשה, גם אווירת ההיסטריה של "מחפשים קרקעות דחוף" בסוף 1996 היתה מלאכותית במידה רבה. עובדה היא, שהמיתון בענף הנדל"ן התחיל בעצם ב-1997, וכשאומרים מיתון מדובר בעצם בחזרה לנורמליות שאחרי קליטת העלייה המסיבית.
אי אפשר להתעלם מנסיבות הזמנים: בדיוק כאשר עסקת דנקנר קיבלה את התנאים המיוחדים שלה בהסדר פרטני, הלכה וגברה הביקורת על הסדרי הפיצוי לחקלאים, והוקמה אז ועדת רונן, שתפקידה המוצהר היה לנסות להגיע להסדרי פיצוי סבירים, כלומר מופחתים, בהפשרת קרקע חקלאית.
היועץ המשפטי מנסה לבחון את העיסקה מבחינת סבירותה, והוא עושה זאת בדיעבד. אם בוחנים את העיסקה בדיעבד, על רקע חולשת השוק מאז שהיא נחתמה ועד היום - היא נראית פחות ופחות סבירה, כי ככל שמדובר בבנייה למגורים, אף אחד לא יתנפל היום על קרקעות בריכות המלח בעתלית ובאילת.
הערה: בחוות הדעת של היועץ בולטת ההתייחסות לאיום המשפטי בהגשת תביעה שהיה על המינהל מצד דנקנר. במינהל מקרקעי ישראל מתעוררת הרבה פעמים בהלה כאשר יזם, באמצעות עו"ד מפורסם, מאיים בצעדים משפטיים, ובהלה כזו אכן התעוררה בעסקת בריכות המלח, כפי שהתעוררה בעניין פארק איילון. כאשר היועץ המשפטי אומר כי אחד הפרמטרים באישור העיסקה היה חשש מפני תביעה, קשה לקבל את המסקנה שהיא היתה כדאית מבחינה כלכלית. *
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
