אזור הדמדומים

רוגל אלפר, עורך מוסף הארץ, היה עד לפני זמן קצר מבקר הטלוויזיה המעניין ביותר בישראל. מעבר ליכולת המענגת להטיח רפש שנון, סגולה שמבקרים אחרים התברכו בה גם כן, לאלפר היתה פילוסופיה תרבותית מגובשת שעיקרה ההתנגדות לתרבות ערוץ 2 כמכבש שמרסק כל שריד לחריגות. ספרו של אלפר מעורר סקרנות רבה: כיצד יבטא את חוסר התקניות, הסטיות והפגמים שהוא חש (ובצדק רב) שתרבות ההמונים על היבטיה הפשיסטיים מנסה להדחיק ולגהץ?

"ספיבק" של אלפר נותן מענה קיצוני מאוד לצורך בחריגות. מדובר בספר הופך מעיים, שלמרות סגנונו הקולח מציב קשיים רגשיים כמעט בלתי ניתנים לצליחה. יורם ספיבק הוא סופר אימה כושל (ספרו היחיד עסק בחתולים אחוזי אמוק ששיסעו בטנה של אישה הרה וטרפו את תינוקה). ספיבק מבוסס במערכת יחסים כושלת עם אשתו ושקוע ברחמים עצמיים בלתי נסבלים. אודה שכמעט הנחתי את הספר מידי בסצנה קשה במיוחד, שבה ספיבק מתגרה מאשתו הכוסית שמשתזפת על שפת הים, אך היא אדישה ומלאת בוז כלפיו, ובמאמץ נואל לרצותה נתפס לו התחת, והוא זוחל אחריה על ארבע כמו כלב.

כבר בשלב זה ברור שמדובר בדמויות מוקצנות וקריקטוריות, והגרוטסקה לובשת מימדים כמעט חנוך-לויניים. אך אלפר מערבב בקלחת גם סיפור מתח בלשי. את האלמנט הזה מביאה עמה דמותו המפוקפקת של רינגל הלפרט, בלש פרטי שסובל מהרגלי היגיינה גרועים במיוחד ומסבך את ספיבק בפרשת רצח.

בעולם שבו כולם מבקשים לכתוב רבי-מכר ולהיות נאהבים, אלפר מעז להיות חריג ובלתי פופולרי. אם אלי עמיר מצייר עולם שבו כל הכוחות וההגדרות ידועים מראש, אזי אלפר יוצר עולם מטריד, הזוי ומגשש. עמיר לוקח על עצמו את תפקיד הסופר כדמות האב היודע-כל, ואילו אלפר בוחר בדמות הסופר כנער מתבגר ובועט. יש בכתיבתו של אלפר מימד רענן וניסיוני. אך כמו נערים מתבגרים הוא מתעקש למתוח את גבולות הסובלנות. חמלה ורוך אינם על האג'נדה ב"ספיבק". זהו ספר קשה, ובכוונה.

טחון וידוע מראש

"יסמין". אלי עמיר, הוצאת עם עובד, 411 עמודים.

קשה לומר משהו מעניין על ספרו של אלי עמיר, ולא משום ש"יסמין" איננו ספר יפה. זהו ספר ססגוני ונעים לקריאה. עמיר הוא מספר טוב שיודע לשבות את ליבו של הקורא למרות הגודש המזעזע של סטריאוטיפים וקלישאות. אז מדוע "יסמין" איננו מעניין באמת? משום שנדמה שהספר הזה על קרביו וכרעיו, על עלילתו וסגנונו וגם על ההתלבטות המוסרית של גיבורו, הוא דבר מה טחון וידוע מראש.

העלילה מתרחשת בירושלים שלאחר מלחמת ששת הימים. נורי עמארי, צעיר יהודי ממוצא עירקי, עובד כיועץ לעניני ערבים ונקרע בין נאמנותו הלאומית להזדהות עם סבלו של הצד הפלסטיני. נורי מתאהב ביסמין היפהפיה, ערביה פלסטינית נוצריה (רומיאו ויוליה כבר אמרנו?).

הצלחת ספרו של עמיר היא כוח שאין לזלזל בו. נדמה לי שהיא מצביעה על כמיהה עמוקה של הקורא הישראלי, שקצה נפשו בספרות האינדיבידואליסטית של העשורים האחרונים (ע"ע ספרו של רוגל אלפר). עמיר מחזיר אותנו לתקופה נאיבית יותר, שבה סיפורים הכילו רומנטיקה ומסר, וסופרים ראו לעצמם חובה לייצג את המצפון הלאומי. למי איכפת שהדילמות המוסריות של נורי עמארי כבר נדושו עד תום בכל מוסף פוליטי בארבעים השנים האחרונות? למי איכפת שסיפורי אהבה בין יהודי לערביה (או להיפך) יצאו מן האופנה לפני עשורים? תמיד נעים לקרוא דרמה ידועה מראש. זה נעים. זה חמים. זה שוטף את הלב, ומשאיר אותו בדיוק כפי שהיה מקודם.