ערים עצמאיות על מפה מעוותת

הכוונה טובה. לכאורה לא קשה לדרג את הרשויות. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מדרגת את יישובי ישראל לפי רמתם החברתית-כלכלית, ובמשרד הפנים יש נתונים על משקל ההכנסה העצמית ביישובים השונים. אבל הדרוג מעורר כמה בעיות. הנה, למשל, יישובים עניים נוטים לחלק משרות וליצור גרעונות, אם בגלל הקירבה הפיזית, המשפחתית והמפלגתית של התושבים לעסקניהם, ואם בגלל אבטלת הקבע השוררת בהם, הדוחפת את העסקנים לתת משרות למובטלים מועדפים. האם תישאר בידי הרשויות הללו עצמאות כלשהי? אולי עדיף יהיה להציב בהן דרך קבע חשב מלווה ולהשאיר את ראש העיר ואת העירייה ללא כל שליטה על התקציבים ועל הפעולות?

שאלות אחרות נובעות מן ההתפלגות - שלא לומר ההתפצלות - האופיינית לנו וגם מחוסר השוויון בשליטת היישובים השונים על אזורי התעסוקה הסמוכים להם. נפתח, למשל, את סקר המוסד לביטוח לאומי על ממוצעי שכר והכנסה לפי יישובי הארץ. הלוח הראשון בסקר מציג, בין השאר, את אחוז המשתכרים עד שכר המינימום. באר-שבע תופסת מקום די גבוה ברשימה הזאת: 42.4% משכיריה אינם מגיעים לשכר המינימום. אבל מה קורה מסביב לבאר-שבע? שיעור המשתכרים מתחת לשכר המינימום בלהבים הוא בסך הכל 24.4%. בעומר הוא 27.1%. שיעור המשתכרים מתחת לשכר המינימום באור יהודה הוא 41.3%, בקרית אונו 32.2% ובסביון הלחוצה ביניהם - 25.1%. נוכל להדגים את ההבדלים בין ערים עניות ופרברים "עצמאיים" עשירים בעוד כמה וכמה מאשכולות יישובי ישראל. קל לגלות היכן מתרכזים בעלי ההכנסות הגבוהות ולאן מתנקזים בעלי ההכנסות הנמוכות.

כמובן, אסור לומר לאזרח היכן לגור והיכן לא לגור. יתכן גם שאין לחזור על הניסיון הכושל לאחד רשויות מקומיות, ולא רק בגלל הטמטום שהביא לאיחוד הרשויות הדרוזיות.

אבל אבסורד הוא לדרג דירוג נמוך מרכזים עירוניים עניים יחסית, כשהם עניים בדיוק מפני שהאנשים האמידים בחרו לגור בסביבה, ביישובים עצמאיים - מבחינת השלטון המוניציפלי - ולהוכיח את כושרם לעצמאות. ולכן, מלאכתו של שר הפנים תהיה מעוותת מאוד אם לא יצליח להקים איגודי יישובים, שבהם תתחלק ההכנסה העצמית בין כל התושבים באיגוד, כשהפרבר העשיר שזכה משום מה בעצמאות מוניציפלית יסייע למרכז העירוני העני, בדיוק מפני שהותר לאמידים להתארגן בפרבר סמוך שיש לו שלטון מוניציפלי נפרד.

העיוות בדירוג היישובים לפי כוחם לקיים עצמאות יעילה יישאר גדול, אם השר לא יביא בחשבון את ריכוזי העסקים המשלמים ארנונה לרשויות מקומיות ו/או אזוריות דלילות אוכלוסיה. לא נאריך בתיאור הדוגמה הקלאסית, המועצה האזורית תמר הנהנית מארנונת מלונות ים המלח, מפעלי ים המלח וכן המחצבים והמפעלים הכימיים שבסביבה, כאשר במועצה הזאת נער יספור בקלות את התושבים, בעוד שערד ודימונה - השולחות חלק ניכר מהעובדים אצל משלמי הארנונה הנ"ל - נשארות בעוניין, אף שבזמן האחרון הוסכם לזרוק להן עצם.

גם לא נאריך בסיפור של צומת ביל"ו, אתר רווי מסחר הודות למיקומו בצומת והודות למיקום הצומת מחוץ לעיר רחובות, הצמודה לאתר. לפני ימים מספר התבשרו חוגגי הקניות בישראל על הקמת קניון חדש בצומת ביל"ו, כשהארנונה הנמוכה היא אחת הסיבות להקמת הקניון דווקא שם.

גם בנושא זה, אין צורך לעבור על כל המפה כדי לגלות היכן מקימים מרכזי מסחר ואיך מעצבנים בעזרת המרכזים הללו את הרשויות המקומיות השכנות, עתירות האוכלוסיה - השולחות אל הקניונים את תושביהן בלי ליהנות מן הארנונה הכלולה - מטבע הדברים - במחיר הסחורות הנרכשות בקניונים "כמעט אקס-טריטוריאליים" אלה.

אופיר פז-פינס יצטרך לשבור את הראש, סליחה על הביטוי, גם בשאלת השכנות הלא כל כך טובה בין יישובים ערביים ויישובים יהודיים, לפחות במה שנוגע לבעלות המוניציפלית על איזורי התעשייה והמסחר. למי מגיעה - בצדק אם לא בדין - ארנונת העסקים של איזור התעשייה של כרמיאל, כביכול? ולמי מגיעה - ביושר אם לא בחוק - הארנונה של גוש שגב או גוש תפן?

אמת היא, שהיישובים הערביים, בחלקם הגדול, מתנהלים שלא כהלכה לא רק מפני שהתושבים שבהם עניים, אלא גם, ובכמה מקומות בעיקר - מפני שפרנסיהם לא שמעו על ניהול תקין. אבל נכון גם, שהיישובים הללו אינם יכולים להתנהל כהלכה, גם אם הדבר מתחשק להם, מפני שמדיניות ההפקעות הביאה להקמת העסקים המצויים בשכנותם דווקא בתחום המוניציפלי של היישובים היהודיים - עיריות, מועצות מקומיות ומועצות אזוריות.

ואם הזכרנו שוב את המועצות האזוריות, שנשוב מן הבעיה הערבית אל הבעיה היהודית ונזכיר את המוני העסקים העירוניים באופיים, שהוקמו על האדמה החקלאית בהגדרתה. לא במקרה כלות עיניהם של פרנסי הערים בשרון כשהם סופרים את רבבות המכוניות המשתזפות, בעיקר בסופי השבוע, על מגרשי החניה של העסקים העירוניים המצויים בתחום המוניציפלי של הקיבוצים והמושבים הסמוכים.

שיעור המשתכרים מתחת לשכר המינימום בנתניה הוא 45.3%. אפילו בהרצליה, רעננה וכפר-סבא האמידות יחסית הוא כ-35%. אז בהחלט מוצדק לשאול מה אפשר לעשות בארנונת העסקים שאפשר לגבות בשפיים, ברשפון או בגעש, למשל.

בקצרה, דירוג הרשויות המקומיות לפי כוחן להיות עצמאיות ולהתנהל ביעילות הוא רעיון מצוין, בתנאי שיביא לתיקון המבנה המעוות של השלטון המוניציפלי, לפחות על-ידי הקמת איגודי יישובים לחלוקת ארנונה - ארנונת המגורים וארנונת העסקים.