בשביל זה המציאו פרס למפעל חיים

מרטין סקורסזה התרגש, חייך ובכה לאורך כל הטקס, אבל הפרסים החשובים אתמול בערב הלכו ל"מיליון דולר בייבי". קלינט איסטווד, כמו הדמויות הגדולות שגילם בעברו, קיבל אותם בג'נטלמניות ואיפוק > פבלו אוטין

"אני בלי משקפיים" אמרה ברברה סטרייסנד לדאסטין הופמן לאחר שפתחה את המעטפה בתוכה רשום שם הסרט הזוכה. הופמן העיף מבט על הפתק שבידיה, התקרב אליה ולחש לה באוזן את מה ששניות אחר כך כל העולם גילה. "אני כל כך שמחה לתת לך את זה שוב, קלינט", אמרה סטרייסנד ומיד הוסיפה "מיליון דולר בייבי!".

בשלב זה של הערב האמריקאי, עברו כבר מספר דקות מאז שהמצלמות הפסיקו להתמקד במרטין סקורסזה. האוסקר אמר לא לסקורסזה רגעים לפני כן, כשכיבד את איסטווד בפרס לבמאי הטוב ביותר. המצלמה התמקדה לחלקיק שנייה בסקורסזה המופתע, מאוכזב, או שלא מצליח להבין מה קורה. מיד אחר כך הכל היה "מיליון דולר בייבי". סקורסזה הפסיד, ויתכן שהאקדמיה לא זכתה להתרגש מנאום תודה מרגש מפיו. איסטווד, צנוע מאוד, עלה והודה כמו ג'נטלמן למי שצריך, חייך את החיוך המרגיע שלו, וירד. כמו הגיבורים הקלאסיים שגילם על המסך, שמחתו הייתה אמיתית, אך מאופקת.

לעומתו סקורסזה היה לחוץ ושברירי. מהרגע הראשון הוא ישב במושבו וכל דבר קטן גרם לו לבכות מהתרגשות. בהתחלה זאת הייתה קייט בלאנשט, שהודתה לו כשזכתה על הפרס לשחקנית המשנה על תפקידה ב"הטייס" ואמרה לו, "אני מקווה שהבן שלי יתחתן עם הבת שלך". דקות ספורות מאוחר יותר הוא ממש רעד מבכי כשת'למה סקונמייקר, העורכת הקבועה שלו, עלתה לבמה לקבל את הפרס על עריכת "הטייס". סקורסזה וסקונמייקר עובדים ביחד כבר כמעט 40 שנה, מאז סרטו הראשון של הבמאי הניו- יורקי. הקשר ביניהם הוא אינטימי וסימביוטי. כמעט כל פעם שסקורסזה היה מועמד על הבימוי היא הייתה מועמדת על העריכה. היא זכתה פעמיים, סקורסזה אף לא פעם אחת.

חמש פעמים ראה סקורסזה איך האוסקר חומק מידיו. שיא זה שם אותו ברשימה מכובדת יחד עם היצ'קוק ואלטמן - רשימת הבמאים שהיו מועמדים לאוסקר חמש פעמים ואף פעם לא זכו. לאורך הטקס, זכה "הטייס" בכל כך הרבה פרסים שנראה היה שסקורסזה הוא הזוכה הבטוח. כשסידני לומט ("סרפיקו", "אחר צהרים של פורענות"), זכה בפרס למפעל חיים, גם הוא הזכיר את סקורסזה בין הבמאים שהשפיעו עליו. סקורסזה כל כך התרגש שנוצרה תחושה שהוא שברירי עד כדי כך שאם הוא יזכה באוסקר על הבימוי הוא יפרוץ בבכי על הבמה, ואם הוא לא יזכה הוא ישחרר צרחה.

כאשר היצ'קוק קיבל את פרס האוסקר על מפעל חיים, לאחר שהאקדמיה לא העניקה לו שום פרס על עבודתו בשנות פעילותיו, הוא אמר "תודה רבה" וירד, כמי שאומר "עכשיו אתם נזכרים?". "הטייס" היה סרט האוסקרים של סקורסזה. אולי עכשיו, אחרי שהאקדמיה הפנתה לו שוב את הגב, הוא יפסיק לרדוף אחריו, ויחזור לעשות סרטים פחות מתפשרים.

פן מתעצבן

אמנם "הטייס" הוא הסרט שזכה בכמות הגדולה ביותר של פרסים, אך המנצח הגדול של הערב היה קלינט איסטווד. במונולוג הפתיחה, מנחה האירוע כריס רוק אפילו לא הזכיר את השם "סקורסזה". מעבר לירידה על ג'ורג' בוש ועל כך שמייקל מור לא מועמד בשום קטגוריה, דיבר רוק על כך שאין באמת הרבה כוכבים בהוליווד. הוא אמר שיש כוכבים אמיתיים כמו "קלינט איסטווד", ויש סתם אנשים מפורסמים, כמו ג'וד לאו. "מי זה ג'וד לאו?", אמר כריס רוק בציניות. מאוחר יותר, שון פן תיקן את העוול וענה בארשת פנים רצינית. "סלחו לי על חוסר ההומור שלי", אמר פן, "אבל ג'וד לאו הוא אחד השחקנים המוכשרים ביותר שיש לנו".

פן ניסה להגיד שקולנוע זה לא כוכבות או זוהר, אלא אמנות. הוא נכח בטקס האוסקר שנה שעברה בפעם הראשונה בקריירה שלו, ומופעי הליצנות והזוהר לא ממש מרגשים אותו. פן הגיע כדי להעניק להילארי סוואנק את הפרס לשחקנית הטובה ביותר. זוהי הפעם השנייה שהיא זוכה באוסקר בקטגוריה הזאת והיא רק בת 30. לאחר שזכתה בשנת 2000 על תפקידה ב"בנים אינם בוכים", נראה היה כי הקריירה שלה דועכת, ואף נגמרה. קלינט איסטווד הוציא אותה מהתפקידים המרובעים שהיא גילמה בשנים האחרונות והחזיר אותה למרכז התעשייה. נאומה המרגש התחיל ב"אני לא יודעת מה עשיתי בחיים כדי שכל זה יגיע לי".

פתאום עלתה בי השאלה למה כל כך מרגש לראות את האנשים הזוהרים, העשירים, היפים והמפורסמים האלה מעניקים פרסים אחד לשני? למה זה מרגש לראות אותם מודים אחד לשני על כמה שהם מדהימים? כשג'יימי פוקס עלה לבמה לקבל את הפרס לשחקן הטוב ביותר על תפקידו הנפלא ב"ריי", השאלה הפסיקה להטריד. פוקס הגיע לטקס עם הבת שלו, והנאום שלו התחיל בכך שהוא גרם לקהל לשיר יחד אתו את אחד משירי ריי צ'ארלס. הוא הודה לזמר, הודה לבתו שאמרה לו "אבא, גם אם לא תנצח, אתה עדיין טוב", ומיד התחיל לספר לעולם על סבתא שלו. פוקס תיאר איך, כשהוא היה ילד, סבתא שלו נהגה להגיד לו כל הזמן, "תתנהג כאילו אתה מישהו חשוב, תלך זקוף, תגרום לאנשים לחשוב שאתה מכיר עולם". הוא אמר שהוא עדיין שומע את קולה של סבתא בחלומותיו, וסיים בכך שהוא מחכה בקוצר רוח ללכת לישון, כי יש להם הרבה על מה לדבר.

מנסים להיות מקוריים

מכיוון שטקסי פרסים אחרים מנסים היום לחקות את האוסקר, האמריקאים ניסו להיות יצירתיים וליצור מוקדי עניין רבים שיגרמו לאירוע להיות "שונה, מיוחד ומרגש יותר לצפייה". השנה החליטו המארגנים להציג חלק מהפרסים במקומות שונים באולם. ג'רמי איירונס ולורה ליני מצאו את עצמם מציגים פרסים במסדרון שבין המושבים, איפה שהעמידו בשבילם מיקרופון עלוב. סקארלט ג'והנסון הציגה פרס בתא היציע וכריס רוק לא התאפק והעיר באירוניה ששנה הבאה הולכים להציג פרס בשידור ישיר ממגרש החניה.

עוד משהו שמארגני האירוע החליטו לעשות כדי "לעשות משהו שונה, חדש ומקורי", היה להעמיד בחלק מהפרסים את כל המועמדים על הבמה, כמו בתחרות מלכת יופי, ולהצהיר על הזוכה כשכל עמיתיו עומדים לצדו. כמובן שאת הפרסים שהציגו בצורות הלא קונבנציונאליות ומעט לא מכובדות היו הפרסים "המינוריים" ו"הטכניים". הזוכה על עריכת הסאונד על "משפחת סופר-על" קרא לכלב בשמו. בנאום התודה הוא הצהיר "אלה לא פרסים 'טכניים', כמו שאנשים נוהגים לקרוא להם, אלה פרסים על החלטות אמנותיות".

אה... תודה

אם משהו בלט באוסקר אמש זה ודאי היה פיזור הפרסים. נראה כי חברי האקדמיה מאוד אהבו סרטים "קטנים יותר", "עצמאיים", ורצו לתת להם את הכבוד שמגיע להם. שני יוצרים צעירים ומקוריים עלו לבמה: אלכסנדר פיין עלה כדי לקבל את הפרס לתסריט המעובד מחומר קיים, בזכות סרטו "דרכים צדדיות", וצ'ארלי קאופמן עלה לקבל את האוסקר על התסריט המקורי הטוב ביותר עבור הסרט שביים מישל גונדרי, "שמש נצחית בראש צלול".

קאופמן, בחור צנום וביישן עם שיער פזור, השתתק מול המראה המאיים של האולם מלא הכוכבים ומצלמות הטלוויזיה. "זה ממש מלחיץ" אמר כשהוא לא מצליח להוציא מילים אחרות מהפה. הוא התחיל להגיד, "נשארו 27 שניות... 26... אתם חייבים לעשות משהו בקשר לזה, זה ממש מלחיץ". אחר כך הוא נשם עמוק והתחיל לגמגם במהירות מילות תודה. כשהוא העיר על כך שהזמן שלו נגמר מישהו צעק לו מלמטה "קח ת'זמן שלך", אך הוא ענה ברעד "לא, אני לא רוצה לקחת את הזמן. אני רוצה לרדת מהבמה!".

כנגד ההתרגשות של קאופמן, איסטווד רק חייך חצי חיוך כשעלה לקבל את הפרס על הבימוי. הוא לא באמת האמין שהוא יזכה. במבט שלו ראו שהוא היה בטוח שסקורסזה לוקח את האוסקר. הוא הסתכל על הנוכחים, הצביע על אמו היושבת ביניהם ואמר שהיא בת 96, ושהוא ממש מודה לה על הגנים שלה. איסטווד, בן 74, הוא הבמאי המבוגר ביותר שזכה באוסקר אי פעם. על כך הוא אמר, "ראיתי את סידני לומט היום, שהוא בן 80, ואמרתי לעצמי 'אני רק ילד'. יש לי עוד הרבה מה לעשות".

מארגני הטקס היו יותר מוטרדים מכמות הצופים שיהיו לאירוע מאשר מהפרסים עצמם. לעומת טקסים משנים קודמות בהן היו בין המועמדים סרטים כמו "טיטאניק", "שיקגו", "גלדיאטור", או "שר הטבעות", לא היה השנה אף שובר קופות יוצא דופן מועמד בקטגוריות המרכזיות, וזה גרם לקהל רב לאבד עניין בטקס.

באמצע האירוע הוקרן קליפ קצר ובו כריס רוק שואל אנשים בבית קולנוע אם הם ראו את הסרטים המועמדים והם עונים שאין להם מושג על איזה סרטים הוא מדבר. דווקא בגלל שלא היה סרט אחד שהוא גם פופולרי וגם גורף את כל הפרסים, בפעם הראשונה אחרי מספר שנים, הייתה תחושה שלמרות הטקס הגרוע, האוסקר חזר להיות מה שהוא אמור להיות - פרס לקולנוע האמריקאי ההוליוודי המסורתי והאיכותי. *