דוד מלך מלונות ישראל

אם תשאלו תייר מזדמן מה משמעות שמם של מלון דוד אינטרקונטיננטל בתל-אביב, דוד מרידיאן בים המלח, קינג דיוויד, או מצודת דוד בירושלים, התשובה המתבקשת תהיה המלך דוד. אבל בעוד שני המלונות האחרונים מציינים באמת את המלך התנ"כי, הרי ששני הראשונים נקראים על-שם בעלי הנכס, דוד טייק, שהובא היום למנוחות בגיל 88. וזה לא הכול. מלון נוסף, שמתוכנן לקום על חוף ימה של תל-אביב, מצפון למגדל האופרה, ייקרא גם הוא על שמו, טיילת דוד.

יותר משיש בכך להעיד על אופיו של האיש, שביקש לסמן כך את נכסיו, יש בזה כדי להעיד על מעמדו בתעשיית המלונאות העולמית. טייק, אומרים בענף, הוא המלונאי היחיד בארץ, ואולי בעולם, שרשת מלונות בינלאומית מוכנה להתכופף בפניו ולקרוא על שמו מלון, אם כי מותר להניח ששיחקה לידיו העובדה שגם המלך נקרא כשמו.

טייק, היה מגדולי תעשיית המלונאות בארץ, איש נדל"ן במהותו, ואספן קרקעות יקרות במציאות. השקעתיו בענף המלונות בארץ נאמדות בכ-300 מיליון דולר, כולל 140 מיליון דולר, שבהם נבנה דוד אינטרקונטיננטל בתל-אביב.

טייק מחזיק בבעלותו האישית את רוב חדרי המלון היוקרתיים שבחוף ימה של תל-אביב. המלונות שמחזירים את התשואה על ההשקעה הטובה בענף, ועשו זאת, חלקם לפחות, גם בשנות האינתיפאדה הקשות. הילטון תל-אביב שלו, הוא בין 20 המלונות הרווחיים של הרשת בעולם (מתוך 400) וסיים את שנת 2004 עם הביצועים הטובים ביותר מבין מלונות הילטון באירופה.

טייק מחזיק בהילטון תל-אביב את רוב המניות (40%), יחד עם עוד שלושה שותפים יהודים-גרמנים, משה קורן, הרי ליס ומאיר רוזנטל. זה גם המלון היחיד שלו, שבו אין הוא הבעלים היחיד. מה שהביא אותו בסוף שנות התשעים לעימות קשה עם שותפיו, סביב השיפוץ הגדול שנעשה במלון, כאשר במקביל

בנה טייק את מלון הפאר דוד אינטרקונטיננטל בדרום הטיילת של תל-אביב, שנפתח בסוף 1998, בהשקעת-ענק, ושהיה קוץ בעיניהם של שותפיו בהילטון, ולימים הביא אותו לחשיפה, בשל חוב לא מכוסה בהכנסה, של יותר ממיליארד שקל מול בנק לאומי.

התחרות בין שני מלונות-טייק, והמלחמה עם השותפים החלה עוד בתחילת שנות ה-90, עם היוודע ההחלטה של טייק לבנות את אינטרקונטיננטל.

בעלי הילטון תל-אביב, יחד עם רשת הניהול הבינלאומית, החליטו להיערך לתחרות, וגיבשו תוכנית שיפוצים מסיבית, שכללה חידוש חיצוני של המבנה, שדרוג של כל החדרים והסוויטות במלון, בנייה מחדש של כל מפלס הלובי, וחפירת חניון גדול מתחת לגן העצמאות. כל אלה עלו כ-80 מיליון דולר, והסתיימו באמצע 1999.

גרנד-קורט במתחם מנדלבאום

טייק, שנקלע לניגוד-אינטרסים של ממש, בגלל בעלותו הצולבת, לא אהב את ההשקעה הגדולה, וניסה בכל כוחו לעוצרה. הוא פנה לבית-המשפט בבקשה למנות כונס למלון, ולקיים הליך של במב"י בין הבעלים. לטענתו, לא רק ששלושת בעלי המלון קשרו נגדו כמיעוט, אלא שבפרויקט שיפוץ המלון נעשים מעשים בלתי חוקיים. יתר הבעלים טענו מולו, כי הוא מעכב את אישור ביצוע השיפוצים, בגלל רצונו להשקיע באינטרקונטיננטל ובהייאט ים המלח, שבבעלותו המלאה (כיום דוד מרידיאן).

המאבק בין הבעלים היה קשה, והגיע עד בית-המשפט העליון, שפסק כי אין לטייק זכות וטו, כפי שטען, על החלטות בעלי המניות. בעלי המלון פנו, בעצת בית-המשפט, לפישור, ושני המלונות, הילטון ואינטרקונטיננטל פנו לתחרות עזה, שמתקיימת עד היום על התיירות העסקית ועל אירועים וכנסים.

בנו הנרי, שמנהל את עסקיו בשנים האחרונות, צפוי גם הוא להיקלע לתחרויות. טייק מחזיק את שני הנכסים האחרונים והחשובים ביותר בתחום המלונאות בתל-אביב: המגרש הגדול, 12 דונם, של מלון שרתון הישן, צפונית להילטון, שעליו מתוכנן לקום עוד מלון פאר, 23 קומות עם 600 חדרים. המגרש שנחשב לאחת הקרקעות היקרות והמבוקשות ביותר בעיר, נרכש על-ידי טייק עוד בשנת 1977 מידי משפחת פאלוך, שניהלה במקום בזמנה את מלון פאלאס (שהחליף את שרתון הישן).

טייק הרס את המלון, והחל בחפירה בקרקע, כשהוא מבקש להקים במקום מלון משולב של תיירות ודירות, ונתקל בהתנגדות בוועדה המקומית לנושא הדירות. טייק עצר את העבודות בהיעדר היתר, ומאז רואה מחלונו במלון גרנד ביץ' את הבור הגדול. באפריל אשתקד עברה תוכנית לבניית מלון בן 600 חדרים, שטח מסחרי ומסעדות, בוועדה המחוזית.

נכס משמעותי נוסף שלו הוא מגרש, של כ-8 דונמים, כיום חניון גדול, מצפון למגדל האופרה על חוף ימה של תל-אביב, שגם עליו יקום מלון ענק של חדרים ודירות מוקפים שטחי מסחר, שייקרא טיילת דוד. גם הוא קיבל את אישור הוועדה המחוזית.

בזמנו, אמר הנרי טייק, בנו שמנהל את העסקים בשנים האחרונות, כי לניהול המלונות הנוספים ייכנסו רשתות חדשות. כך שאולי נראה בעתיד בתל-אביב את ריץ' קרלטון, או אולי ארבע העונות.

עכשיו אלה זמנים אחרים

מחוץ לעיר הגדולה נפתח בתחילת החודש מלון ראשון של טייק בירושלים, מלון גרנד קורט (חכו לשינוי השם) במתחם מנדלבאום בעיר, כ-470 חדרים. המלון, שבנייתו החלה עוד באמצע שנות התשעים, הוקפאה בשנות האינתיפאדה, הגיע כעת לשלב ההרצה המעשית.

בדרום מחזיק טייק את מלון דוד מרידיאן הגדול בים המלח (שנוהל בעבר על-ידי רשת הייאט). גם שם החזיק טייק קרקע גדולה עם זכויות לבניית שני מלונות. התכנון בזמנו דיבר על מלון בניהול של הייאט ועל מלון צמוד לו בניהול של הילטון. טייק אוהב את התחרות הזו. אלא שבמהלך הבנייה 'נשאבו' זכויות הבנייה של ההילטון לטובת מלון אחד גדול, שזכתה בו רשת הייאט. לימים, יצאה הרשת מניהול המלון, והוא הועבר לידי רשת פתאל, שמנהלת אותו תחת מותג רשת המלונות מרידיאן.

בנוסף למלונאות, בבעלותו עוד בניין המשרדים טרייד טאואר הגדול, שצמוד לבית התאחדות התעשיינים במתחם בנייני המשרדים, שמול הדוליפנריום בתל-אביב.

טייק היה עוף מוזר בתעשייה. אאוטסיידר מוחלט. איש ששמר בקנאות על חשאיות גבוהה בכל מהלכיו, ונמנע מלתת פומבי לתוכניות העסקיות שלו. למרות הונו הגדול ונכסיו המוחצנים, משרדיו המיושנים ממוקמים במלון גרנד ביץ' הדהוי, שגם הוא בבעלותו.

לאורך השנים חשיפה בעיתונות הייתה עבורו מהלך מאיים, והוא נמנע מכך בקנאות גם כאשר הדבר יכול היה להועיל לו, לדוגמה, במאבק הגדול מול עיריית תל-אביב על הייעוד של מגרש שרתון הישן.

רק בזכות רעייתו עירונה, ניתן היה לראות אותו באירועים חברתיים במלון הילטון שלו. הוא גם נמנע לרוב מלהתערב בניהול של המלון, מה שאינו כך לגבי אינטרקונטיננטל. שם, טוענים בענף, הוא מעורב בתהליכי קבלת ההחלטות ברמה שוטפת יותר.

טייק, יליד 1917, עשה את הונו מעסקי נדל"ן בגרמניה שלאחר מלחמת העולם השנייה ובארה"ב. הוא התגורר חלק מהזמן בדירה בצפון הישן של תל-אביב, אבל לא היה מעורה בקהילת העסקים בארץ. בהתאחדות המלונות התקשו להגדיר אותו כמשקיע ישראלי או זר. סוג של קבלן קרקעות גלותי, אמר עליו בכיר בענף, איש חריף וקשוח, שניהל את המו"מ באידיש.

טייק היה בוודאי מלונאי מזן שונה לגמרי ממשקיעים גדולים אחרים בתעשייה, שחיבורם לענף הנוצץ הזה נראה טבעי יותר, כמו דיוויד לואיס הבריטי, שכל מלונותיו בארץ מנוהלים על-ידי חברת ניהול שבבעלותו, ישרוטל, שמחזיק יאכטה גדולה באילת, לצד דירת פנטהאוז על גגו של מלון הפאר שלו בעיר; או רשת מלונות דן הישראלית-שורשית של משפחת פדרמן. רק בשנת 96' קיבל סוג של הכרה עם פרס 'מפעל חיים בתיירות', שקיבל מידי שר התיירות דאז, משה קצב. אבל אסור לטעות באיש. אחרי עשרות שנים ומאות מיליוני דולרים הוא כבר רכש הבנה טובה מאוד גם בתעשיית התיירות.

דובר רשת הילטון בישראל, מוטי ורסס, מספר, כי אחרי שהסתיים השיפוץ הגדול במלון, ונפרצו קירות הלובי שהסתירו את המראה המרהיב של הים התיכון, שאל את טייק 'למה לא עשו זאת כבר בשנות השישים?'. טייק ענה לו, שכמו שבעבר בנקים נבנו סגורים לרחוב, כי אנשים רצו להרגיש שכספם בטוח, כך בזמנו מלונות עוצבו, כדי לתת תחושת הגנה. עכשיו, הוא אמר, ימים לפני שפתח את אינטרקונטיננטל, אלה זמנים אחרים. *