התקומה מהזבל: בין חירייה והפרויקט הישראלי

במודע או שלא, הפך בימים אלה מוזיאון תל-אביב לנושא הדגל של התצוגה האדריכלית ושל הדיון בתבנית נוף מולדתנו. בימים אלה מציג המוזיאון תערוכה אדריכלית עדכנית, אפשר לומר אפילו עתידנית, המציגה פרויקט שאפתני: "חירייה במוזיאון/2" היא תערוכה מסכמת של העבודות שהוגשו לתחרות לתכנון פארק איילון, על שרידי מטמנת הזבל בחירייה. תערוכה מקדימה, שנערכה ב-1999, הציגה את הרעיון של הפיכת האתר לפארק.

"התערוכה החדשה היא סיכום של התחרות האדריכלית והצגת ההצעות שהוגשו, לא רק ההצעה הזוכה", אומרת אוצרת התערוכה, אירית הדר. "הוגשו 14 הצעות שונות המציגות גישות ומחשבות שונות. מצאנו שיש לכך חשיבות רבה. בתערוכה ב-1999 היה עיקר העניין ב'שינוי תדמית'. להסב את תשומת הלב למטמנה שנסגרה, והנה יש לנו את הדבר הזה באמצע גוש דן, וצריך לעשות איתו משהו. כבר אז עלה הרעיון להקים פארק מיחזור ואכן הרעיון מיושם בהצעה שהתקבלה.

"לתחרות הסופית הוגשו הצעות ישימות. חלקן אולי יקרות יותר או פחות, אבל ההצעות נעשו על פי הנחיה שלוקחת בחשבון את הבעיות המיוחדות והאתגרים שמציב המקום: המדרונות הלא יציבים, ניקוז גז המתאן מתוך ההר, בעיות חלחול המים. ההצעות נותנות פתרונות כל אחת בדרכה והן לא אוטופיות".

את ההצעה הזוכה הגיש אדריכל הנוף פטר לאץ מגרמניה, והוא עצמו מעורב בתהליכים המתרחשים בשטח. בהקמת הפארק ובפיתוח הסביבתי לוקחים חלק גם ילדים מבתי הספר ברשויות המעורבות בפארק. "אני חושבת שבמקרה הזה רוב ההצעות נוגעות גם לאספקט החינוכי-אקולוגי. יותר מהצעה אחת עומדת על כך שכלי הרכב בפארק יהיו אקולוגיים, ניסו לבנות מבנים מחומרים אורגניים. היתה הצעה ליצור 'קיר אשפה' חשוף, שבעדו ייראה העבר מול עיני המבקרים בפארק. במקום לנסות להדחיק ולשכוח את מה שהי, לומר 'הנה יצרנו מפגע וכעת אנו מתקנים'. בהצעה הזוכה יש יישום יותר פרקטי של המטלות. היא לא נכנסת לפרטים כמו איפה תהיה המסעדה ואיפה יהיה איזור הספורט. היא נוקטת בעמדה שלא להפוך כל דבר על פיו. בהנחה שגם רוח המקום תישמר".

קטלוג נוח לקריאה מלווה את הביקור בתערוכה ומציג את החלק הרעיוני של ההצעות השונות. בנוסף מתוארת הפעילות שהיתה בין סגירת המטמנה להיום. רהיטי התערוכה עשויים מקוביות זבל דחוס, המיוצרות במפעל המחזור המתקדם שפועל בחירייה.

"חירייה היא מקרה מיוחד במינו של הישג סביבתי ושל שיתוף פעולה בין גופים שונים. התערוכה היא גולת הכותרת של מחשבה מערכתית, לשם שינוי", אומרת עו"ד אלונה שפר (קארו) מנכ"ל חיים וסביבה, ארגון הגג של ארגוני הסביבה בישראל. "יו"ר איגוד ערים דן לתברואה וסגן ראש העיר ת"א, דורון ספיר, יחד עם מהנדס האיגוד דני שטרנברג, החלו סוג של מהפיכה לפני כחמש שנים. החזון שלהם היה להפוך את המקום הזה, שבאופן תודעתי וסמלי הוא אחד המקומות הארורים ביותר בארץ - כמו רמת חובב, סמל להזנחה, רשלנות וחוסר מחשבה, האופייניים כל-כך לישראל, מפגע בסדר גודל לאומי בסיכון למי תהום, זיהום אוויר וסיכון סביבתי - למקום שיהיה מופת לאקולוגיה ושמירה על ערכי הסביבה".

החזון הזה מתממש כיום, בסיוע קרן פרטית בשם קרן ברכה, המיוצגת על ידי ד"ר מרטין וייל (שאצר את התערוכה יחד עם אירית הדר). "גורמים אלה חברו למשרד לאיכות הסביבה וזכו לשיתוף פעולה גם מצד הרשויות המקומיות שהפארק נמצא בשטחן, כמו אזור וחולון, שלמרות שאינם רשויות חזקות ויתרו על אפשרות של בנייה.

"הפארק, בשטח כולל של 8,000 דונם, הוא למעשה עתודת השטחים הירוקים של גוש דן. זהו רצף של שטחים פתוחים מאוד איכותיים, והיה מאמץ של כל הגורמים להפוך את המקום לחזון של איכות הסביבה: א. לא לבנות; ב. לעסוק במחזור: פסולת, צמיגים ועוד.

נידוף הגז מתוך ההר מנוצל במערכת שמייצרת חשמל, והופכת את האנרגיה הזו למקור ייצור אנרגיה נקייה - למעשה מייצרים גז טבעי".

לפני כשלושה חודשים, אומרת שפר, נרשם הישג נוסף, כאשר המועצה הארצית לתכנון ובנייה אישרה פה אחד את הקמת הפארק במלוא השטח, ללא הקצאת קרקעות לבנייה כלל, וללא פשרה עם תביעות מחזיקי הקרקעות. אלה החזיקו בשטחי קרקע חקלאית, מתוך שאיפה לשינוי ייעוד והפשרת הקרקע לבנייה. "זהו מצב נדיר שבו האינטרס הציבורי הרחב הצליח לגבור על האינטרס הכלכלי הפרטי. היה מאבק ציבורי קשה והיום החגיגה היא כפולה: גם הפארק, שמגלם חזון של ישראל חדשה, שיכולה ליישר קו עם מה שקורה בעולם כבר עשר שנים לפחות, וגם ברמה העקרונית, לתת דוגמה להתנהלות מושכלת ובת קיימה".

ובתוך כך, ערב עיון שנערך במוזיאון בשבוע שעבר, לכבוד צאתו לאור של ספר המחקר "הפרויקט הישראלי 1948-1973", אירח כמה מחשובי האדריכלים הפעילים בארץ (וכדברי החוקר, אדריכל צבי אפרת, אילו היה מקדים בכמה שנים היו נוכחים במקום עוד כמה שכבר אינם עימנו). הספר יצא לאור כמעט חמש שנים אחרי תערוכה שנשאה את אותו שם, "הפרויקט הישראלי", שהתקיימה בסוף שנת 2000 בביתן הלנה רובינשטיין.

במילים "הפרויקט הישראלי" טבע אפרת, האוצר והחוקר, מושג כולל המתייחס לאדריכלות התקומה, המפעל הציוני, בניין הארץ. הוא מתייחס לדור הבניינים המונומנטליים של ההסתדרות והוועד הפועל, שבאותם ימים היו "בעלי הבית" של נכסי המדינה; לחדרי האוכל בקיבוצים ולאולמות התרבות בערים; למבני הציבור, האוניברסיטאות והמתנ"סים; ולכל אותם שיכונים שהוקמו בחיפזון עם יישוב גלי העלייה העצומים, ששטפו את מדינת ישראל בעשורים הראשונים לחייה, במקביל לפיזור האוכלוסיה ברחבי הארץ, על-פי תוכנית האב שהכין אדריכל אריה שרון בשנת 1950.

אפרת החל בהרכבת הפסיפס של "הפרויקט הישראלי" ב-1998, שנת היובל של המדינה, מתוך תחושה שחסר תיעוד מסודר של אדריכלות ובנייה שאפיינו את השנים הראשונות. הוא מצא עצמו עומד מול גודש עצום של מידע, שארגונו לצורך תערוכה מקיפה ארך שנתיים תמימות, וקיבוצו באינדקס אנציקלופדי מקיף וממצה הגיע לסיומו רק כעת, עם צאתו של הספר לאור (בשני כרכים, בהוצאת מוזיאון ת"א).

בניסיון לתאר את נקודת מבטו כמתעד, ציין אפרת את התערוכה שהציגה ב-1950 את תוכנית האב ליישוב הארץ שתכנן אריה שרון. תוכנית זו ניסתה לתרגם את החזון הציוני למונחים של פרוגרמה ואת הפוליטיקה המקומית למונחי אסטרטגיה. החזון הזה, שמצא את ביטויו בהקמת עיירות פיתוח ויישובי ספר, ובבנייה מואצת של מבני מגורים דלים ומכוערים, פינה את מקומו מאז שנות השבעים למפעל ההתנחלויות שמעבר לקו הירוק, לשינוי השיטה ושברון האוטופיות של תנועות ההתיישבות.

ספרו של אפרת ערוך על-פי אינדקס ערכים אלפביתי-אסוציאטיבי. הוא כולל מונחים כמו "אופנה", "ברוטליזם" ו"ממלכתיות" - עליה אומר אפרת, כי היא אחד המאפיינים העיקריים של הבנייה בשנים הראשונות של המדינה: "ממלכתיות ללא ממלכה", כדבריו. הוא מצדיע לדור האדריכלים שבנו את הארץ, שהיו בניהם ויורשיהם של אדריכלי הסגנון הבינלאומי, וניסו לגבש לעצמם סגנון מקומי, עם זיקה לאופנות ששלטו אז בעולם. בראיון ל"טקסטורה" עם פתיחת התערוכה בשנת 2000 אמר אפרת: "את המדינה הזו בנו ילדים בני 20-30, שעברו את מלחמת השחרור ומייד אחרי שסיימו את הלימודים עשו פרויקטים ענקיים. קמפוסים, בתי חולים, מפעלים וכורים אטומיים. ילדים בני 24 בנו שיכונים שלמים". היום הוא מתאר את הפרויקט הישראלי כפרויקט הירואי, ואת תוצאותיו, הוא אומר, יש לשמר ולחזק ולא להרוס.