החיים אחרי מייקל מור

כדורגל, יחסי הורים-ילדים וסרטים ישראלים מסקרנים הם רק מתאבנים בתפריט של פסטיבל דוק-אביב שייפתח בשבוע הבא בתל-אביב, וינסה גם לענות על השאלה, "אם מייקל מור כל כך חכם, איך זה שבוש נבחר?" > רינת אבולעפיה

פסטיבל דוקאביב השביעי שיתקיים בסינמטק תל-אביב ייפתח ב-7 באפריל ויימשך עד ה-16 באפריל. הפסטיבל יכלול כמדי שנה 4 תחרויות: תחרות ישראלית, תחרות בינלאומית, תחרות סרטי סטודנטים ותחרות "דוקצעיר". השנה יקיים הפסטיבל גם מסגרת חדשה שתוקדש לסרטים קצרים בינלאומיים.

צריך היה לשדר הערב את "כשכדורגל מצייר" לפני או יותר טוב, במקום בליל הפרשנויות שיבואו אחרי דקות מיגעות של פרסומות שלאחר המשחק. זהו סרט סנגלי קצר מאוד, ורלוונטי מאוד. תגובתו הספונטנית ההמומה של הרחוב הסנגלי, בדקות שלאחר הניצחון ההיסטורי על צרפת במשחק פתיחת המונדיאל ב-2002, והצילום הדומם, המושפל, המסיים את הסרט - תגובתם של אותם סנגלים על הפסדם במשחק הבא נגד טורקיה, מצליח לתאר בצורה מדוייקת, בקולאז' של סאונד וצבע, את ההשפעה הפסיכולוגית האדירה שיש למשחק הזה שלתוצאותיו יש השלכות הרי גורל המגדירות אבסולוטית זהות ובטחון עצמי קולקטיבי.

בתנאי המתח העכשוויים, לקראת המשחק מול צרפת הערב, הסרט הזה היה יכול להיות חם, כמעט כמו מורן אטיאס, המחליפה של הצ'יר לידרס של הכוכבניות של המדינה, שיקפיצו לכם את המסך כל פעם שהערוץ המשדר יעשה כסף. "סודות ברצלונה" של דניאל הרננדז וג'סטין ובסטר, הוא סרט נוסף על העולם-ומלואו-ושמו כדורגל, החודר אל מאחורי הקלעים של עולם העסקים המתנהלים סביב מועדון הכדורגל הענק של קבוצת הכדורגל של ברצלונה, המשמשת לאוהדיה השרופים תעודת זהות קטלונית אוטונומית. הסרט עוקב בין השאר אחר המתחים בין מנהלי הקבוצה והשחקנים שהם אינם מעוניינים בהם, לעומת המשא ומתן עם רונלדיניו, שהישגיו מובילים את המועדון לניצחונות והופכים אותו למותג מזוהה עם המועדון.

האם אפשר לשנות

אין ספק שהצלחתו הבלתי ניתנת לערעור של הסרט זוכה האוסקר "פרנהייט 9/11" בבימויו של מייקל מור, עשתה רבות לפריחתו של הסרט הדוקומנטרי, שבמשך שנים הסתופף, הצטופף חרישית קמעה, תחת כנפיהם המגינים ו/או האליטיסטים של הפסטיבלים לקולנוע. פרנהייט, וגם סרטו של מור שקדם לו, "באולינג לקולומביין", עזרו לחדירתו של הז'אנר אל אולמות הקולנוע המסחרי וחשף אותו בפני קהלים חדשים.

הסרטים המשתתפים בתחרות הסרטים הבינלאומית בפסטיבל "דוקאביב" המתקיים השנה בפעם השביעית מתייחסים למחיר הגלובליזציה וניכר רצונם להשפיע באמצעות הקולנוע על העולם. במסגרת "וידיאו אקטיביזם", תחת הכותרת "אם מייקל מור כל כך חכם, איך זה שבוש נבחר לנשיאות", ינסו לדון ולענות על שאלות כמו מהם סיכוייו של סרט דוקומנטרי לשנות ולהשפיע באמת ואיך אפשר להגיע לקהל הרחב כשערוצי הטלוויזיה חסומים לתוכן אנטי ממסדי. (בקטע סטירי מצחיק במיוחד בתכנית האירוח של קונאן אובראיין שהוקרנה לאחר בחירתו של הנשיא בוש, הופיעה בובה בדמותו של הנשיא הנבחר שהודתה בשידור חי "כאילו", לאחראיים לבחירתו. בראש רשימת התודות כיכב הבמאי מייקל מור).

באצבע אחת

הסרטים הישראלים הדוקומנטריים של השנה השתחררו מהעול שהטילה עליהם המציאות הישראלית העגומה והתפנו להתעסק גם ב"פרטים הקטנים" של החיים.

הסרט שיפתח את הפסטיבל, "18 קילו של אהבה" בבימויו של דני מנקין (שנמכר כבר לרשת הכבלים HBO האמריקאית, שגם תפיץ את הסרט לבתי קולנוע ברחבי ארה"ב), מביא את סיפורו של עמי אנקילביץ', אמן אנימציה בן 34, ששוקל 18 ק"ג עקב מחלת ניוון שרירים נדירה איתה נולד.

למרות שחייו מוגדרים כנס, מצליח אנקילביץ' לשמור על אופטימיות והומור ולהשרות אותם אף על משפחתו וחבריו הרבים. למרות שאינו יכול להזיז אף איבר בגופו, מלבד אצבע אחת בכף היד, הוא מצליח באמצעותה ליצור סרטי אנימציה וקטעים מתוך סרט שעליו הוא עובד, המשולבים לאורך העלילה, ומספרים את סיפור אהבתו לכריסטינה המטפלת שלו, שחוץ מאשר לאהוב אותו כמו שהוא היה רוצה - עושה בשבילו הכלו.

ליבו השבור גורם לו לפטר אותה, להיפרד ממנה ולצאת לארצות הברית למסע חיפושים הרפתקני ומסוכן המוכיח את כוחו הבלתי מתפשר של הרצון לנצח את המגבלות הפיזיות.

למסע הוא יוצא מלווה בחבריו הטובים ובצוות צילום העוקב אחריו בחיפושיו אחר הרופא שלא נתן לו בזמנו סיכוי לחיות. הסרט מלווה בפסקול מוסיקה שנכתב על ידי המוסיקאי האמריקאי כריס גוביץ' ובקריינות של גידי גוב.

קלאסיקות צרפתיות

"כרוניקה של קיץ" הוא אחד משלושה סרטים של ז'אן רוש שיוקרנו בפסטיבל במסגרת מחווה מיוחדת שיערוך הפסטיבל לאחד מגדולי יוצרי הקולנוע התיעודי ו"סינמה וריטה", שנהרג בשנה שעברה בגיל 86 בתאונת דרכים בניגריה. הסרט, שזכה בפרסי פסטיבל קאן וונציה בשנת 1961, מתאר קיץ בפריז של 1960 כשברקע המלחמה הממושכת בין צרפת לאלג'יר, שואל שאלות יסודיות הקשורות לייאוש פוליטי, לבדידות ולקרב נגד השעמום, והוא נחשב לתרומתו החשובה ביותר של ז'אן רוש לקולנוע התיעודי.

"כרוניקה של קיץ" הגדירה את הז'אנר של ה"סינמה וריטה" שניסתה לשתף את הצופה בתהליך היצירה, מתוך מחשבה לשבור את אשליית האובייקטיביות המיוחסת בדרך כלל לקולנוע התיעודי. רוש רצה להזכיר לצופים שקודם כל מדובר ביצירה קולנועית, שבה יש למצלמה יכולת לחשוף את הצד הבדוי, שהוא למעשה יותר אמיתי מכל צד אחר.

אנייס ורדה, שלפני שהפכה לאחת הבמאיות החשובות של צרפת הייתה צלמת עיתונות, זוכה גם היא למחווה השנה. ורדה יצרה שלושה סרטים קצרים, תחת הכותרת "סינה-ורדה-פוטו", שנעשו במשך 40 שנה ומשלבים בין צילום לקולנוע.

במפגשים מיוחדים, תינתן לקהל שיבקר בפסטיבל, הזדמנות להיפגש עם יוצרים ישראלים ובינלאומיים. מפגש הנשמע מסקרן ייערך עם הבמאי הבריטי שון מקאליסטר שיגיע לארץ עם סרטו "הליברצ'ה של בגדד". מקאליסטר (שעבד עד 1978 כרתך ופועל במפעל לעיבוד אפונים!), יוצר סרטים באנגליה, ישראל ובגדד והוא ישוחח עם הקהל על דרך עבודתו המיוחדת בעשיית סרטיו, הכוללת מצלמת די.וי קטנה בלבד.

הבמאית פיורו הונולו, שסרטה "שלושה חדרים של מלנכוליה" משתתף בתחרות הבינלאומית, תנחה כיתת אמן. הבמאית, שגם מצלמת את סרטיה בעצמה, תתייחס לאסתטיקה של הצילום בסרט הדוקומנטרי.

אבא ואמא בכרטיס אחד

נושא מרכזי שיטופל במהלך הפסטיבל הוא יחסי הורים-ילדים. אין פלא שרבים מן הבמאים חוזרים לנושא כאוב זה, שלמרות היותו אוניברסלי ומוכר, תמיד ימצאו דרכים חדשות להציגו באור אישי. "הכל אודות אבא" הוא סרט נורווגי, שכדאי מאוד לחפש בלוח ההקרנות של הפסטיבל.

הבמאי-הבן מצליח לשרטט בעקשנות משתלמת הידברות כואבת עם אבא שלו, שבנוסף לבעיות הרגילות, "מרשה" לעצמו לתחוב את אבר מינו הגברי לתוך תחתוני אישה, ללבוש שמלה, להיות טרנווסטיט ולעמוד על זכותו לממש את רצונו לחיות גם כאישה.

הרבה אומץ ואמת אינטלקטואלית מלווים את הסרט הזה שאינו מוותר לא על הפואטיות העדינה ולא על דרך השאלה הישירה הבוטה (כאילו הסרט בעצמו מתנהל כגבר ואישה). יכולתו של האב לחשוף את עצמו רגשית ופיזית כובשת את הלב. הסצנה שבה הוא עומד בתחתונים לבנים ומראה למצלמה שלב אחר שלב את הפיכתו לאישה הופכת לבלתי נשכחת, ממש כמו תגובתו החרישית, המהורהרת וחרושת העצב לאישה החיה אתו שאומרת לו שהוא אינו אישה באמת, "מה שאמרת", הוא אומר לה, "מדגיש עוד יותר את בדידותי".

"הכל אודות אבא" גם מוכיח שוב שסרט דוקומנטרי אינו צריך לוותר על שפה קולנועית עשירה, מה שאינו ניכר בכל הסרטים הדוקומנטריים, כמו למשל "חצוצרות יריחו", שגם אם הוא מספר את סיפורו של הפאנק הישראלי הסוער, הרדיקלי והלא אכפתי, אין זה מצדיק רישול של עשייה. *