לשון הרע ברוטב הולנדי

באחד מערבי השבת של חודש נובמבר 99', הסב חיים כהן, שהיה המנהל ובעל המניות העיקרי בחברת פ.ס.ק תשתיות ופיתוח בע"מ, לשולחן השבת יחד עם שגריר הולנד בישראל ואשתו ועם אורחים נוספים. הם דנו להם בניחותא בפרויקט בנייה של ממשלת הולנד בעזה, שכהן אמור היה לקבל בו תפקיד. הארוחה היתה נינוחה וכהן לא צפה את הבאות.

לפתע, נשמעו דפיקות בדלת. כהן ניגש לפתוח ובדלת עמדו שני גברים שלא זיהה. רק אחרי שהציגו עצמם כמוטי בן-ציון וגיסו, הבין כהן במי מדובר. אביו של בן-ציון היה בעל עסק לחומרי בניין, שסיפק לכהן סחורה בשווי של כמעט 200 אלף שקל ולא זכה לקבל ממנו את התמורה, לאחר שהחברה נקלעה לקשיים. בין לבין, גם העסק של בן-ציון האב קרס, וחודשיים לפני המקרה המדובר הוא נפטר. הבן מוטי (30) נכנס בנעלי אביו ונאלץ להתמודד עם חובות כבדים של לקוחות, שלא נפרעו.

בן-ציון טען, כי כהן התחמק ממנו כאשר ניסה לקבוע עימו פגישות, ולכן החליט לבוא לביתו. בתביעה שהגיש כהן, נאמר כי אחרי שבן-ציון וגיסו נכנסו לבית, "הם עמדו במסדרון שלפני הסלון ולפני המעקה. אז בן-ציון התחיל לצעוק: 'אתה גנב, אתה גונב את הכסף של הילדים שלי, אתה גונב את האוכל של הילדים שלי, אתה רמאי'. אז הוא פנה לאורחים שהיו בסלון ובחדר האוכל ואמר להם: 'אתם אוכלים מהאוכל של הילדים שלי'. הוא התקדם עד המעקה וצעק אליהם". בן-ציון סירב לצאת מהבית וגם בנו של כהן, שירד למטה עם הכלב, לא הניס אותו. רק כשהגיעו השוטרים הוא ניאות לעזוב את המקום.

בן-ציון הציג גרסה מעט שונה. "לאחר שכהן שמע את שמי, הוא התחיל להשתולל ולהתעצבן ואמר: 'אתם מאפייה, פושעים, רמאים, נוכלים'. אני אמרתי לו: 'תירגע, בוא נשב ונדבר ונבין מה קרה, קורה שאנשים נופלים, בוא נשב ונדבר כמו שדיברתי עם השותף שלך". עוד טען, שלא הבחין באורחים שהיו בסלון ולא קרא לתובע "גנב" ו"רמאי".

בתביעת דיבה שהגיש לבית משפט השלום בנתניה, דרש כהן פיצוי בסך 60 אלף שקל, בגין הפגיעה בשמו הטוב ובפרטיותו, ובגין נזק נפשי. לטענתו, בן-ציון גרם לו השפלה, עשה אותו מושא לשנאה, לעג ובוז ופגע בשמו הטוב בפני אורחיו. זה טען מנגד, כי מי שהחל לצעוק היה דווקא כהן וכי אלמלא צעקותיו, האורחים לא היו שמים לב לחילופי הדברים ביניהם.

השופטת יעל קלוגמן קבעה, שגרסתו של התובע כהן עדיפה. "לא השתכנעתי כלל כי הנתבע מצידו נותר מיושב, שקט ושקול, לנוכח תגובתו החריפה של התובע, כשנודע לו מי הזרים הבלתי קרואים שמטרידים אותו ערב שבת, בעודו מסב עם אורחיו", ציינה. "איני מאמינה לנתבע, כי לא הבחין באורחים שבסלון ביתו של התובע".

עם זאת, היא גם האמינה לבן-ציון וגיסו, שכהן "הטיח בפניהם דברים ברוח: 'אתם מאפייה, פושעים, רמאים, נוכלים' ואף זאת - בקול רם". בואם של הנתבע וגיסו לביתו של כהן וסירובם לעזוב את הבית, קבעה, מהווים עוולות של הסגת גבול ופגיעה בפרטיות. הדברים שאמר בן-ציון, הוסיפה, מהווים לשון הרע ולא עומדת לנתבע הגנה של "תום-לב" בפרסום, משום שדברי הגנאי לא נאמרו "לשם הגנה על עניין אישי כשר" - החוב הגדול של כהן.

"הנתבע", ציינה השופטת, "היה מודע לכך, ששעה מאוחרת בערב שבת, שבה נהוג שאנשים שוהים עם בני משפחתם ואולי עם אורחים שהוזמנו לביתם - אינה שעה 'מקובלת' לדיון בפירעון החוב".

"התובע", הוסיפה, "תרם לא במעט לסיטואציה שנוצרה... כשתקף את הנתבע בדברים בוטים לא פחות מאלה, שהנתבע הטיח כלפיו, ואף ביקש מבנו להביא את הכלב, דבר שהסלים את מצב הדברים והוסיף על ההשפלה של הנתבע באותו אירוע, שלא היתה פחותה מזו שנגרמה לתובע... אני סבורה כי הפיצוי שמגיע לתובע צריך להיות בגדר פיצוי סמלי", קבעה השופטת ופסקה פיצוי בסך 2,000 שקל בלבד לתובע, והוצאות משפט בסך אלף שקל נוספים. (ת.א. 4132/02).