הירוקים: פיתוח בר-קיימא אינו תפיסת-על שמנחה את הממשלה

"פיתוח בר-קיימא אינו תפיסת-על שמנחה את משרדי הממשלה. הם רואים בו שיקול נוסף שיש לאזנו עם יתר השיקולים, כגון פיתוח וצמיחה כלכלית. כתוצאה מכך, לא מפותחים מנגנוני יישום יעילים, ולא מפותחים תקינה וחקיקה". כך קובע דו"ח "דרכים לקיימות" של הארגונים הירוקים, על התקדמות תהליך האסטרטגיה לפיתוח בר-קיימא בישראל.

הדו"ח הוכן לקראת כינוס האו"ם בנושא זה באפריל 2005, והוא יוגש לוועדת איכות הסביבה של הכנסת השבוע (ד'). הדו"ח חובר על-ידי ארגון ידידי כדור הארץ המזרח התיכון, מרכז השל וארגון אדם טבע ודין.

מהדו"ח עולה, שעקב ועידת יוהנסבורג נדמה היה שבקרב מקבלי ההחלטות בארץ מתרחש שינוי גישה בסוגיית פיתוח בר-קיימא. הדבר בא לידי ביטוי בקבלת החלטת הממשלה בנושא זה במאי 2003, אולם למרות זאת ניתן לזהות מספר בעיות שמעמידות בסימן שאלה את אפשרות מימוש האסטרטגיות.

לדברי הדו"ח, האסטרטגיה שפותחה על-ידי משרדי הממשלה אינה מופיעה כיחידה אחת, שכן כל אחד מן המשרדים פועל בתחומו הצר לפיתוח אסטרטגיה משלו, ויכול לבחור בהגדרה צרה יחסית של המושג. כך למשל, החליט משרד האוצר לא לשלב את אגף התקציבים באסטרטגיה.

לא רק זאת, מושגי יסוד בסיסיים בפיתוח בר-קיימא ובאג'נדה 21, הכללים שנקבעו בוועידת יוהנסבורג, אינם נהירים למפתחי האסטרטגיות. באף אחת מן הרשויות הממשלתיות לא קיים מנגנון מובנה, שיטתי ורחב לשיתוף ציבור.

לדעת הירוקים, על משרדי הממשלה, ובראשם המשרד לאיכות הסביבה, לפעול לפיתוח מיידי של מנגנוני יישום שיאפשרו את הפיכת המדינה לבת-קיימא, בין השאר באמצעות מנגנוני הכשרה לצוותי המשרדים, באמצעות חקיקה, ובאמצעות הקצאת תקציבים למימוש הפעולות המתוכננות בתקציב ל-2006.

לדעת מחברי המסמך, אי-בחירת שיקולים לפיתוח בר-קיימא בולטים בעיקר בתחום המים. לטענת הירוקים, משק המים בארץ סובל מהעדר מדיניות כוללת וביזור אחריות בקרב תשעה גופים שונים. פירמידת ההיצע מבוססת על פתרונות טכנולוגיים למענה על הביקוש ולא על ראייה בת-קיימא של ניהול ביקושים.

עוד עולה מהמסמך, שנציבות המים הציגה באוקטובר 2003 תוכנית-אב ארוכת טווח של מדיניות לפיתוח בר-קיימא, אולם התוכנית מבוססת על הנחות יסוד המנוגדות לעקרונות הפיתוח. לטענת הדו"ח, יש בה הנחות שלא ניתן לנהל את ביקושי המים ההולכים וגדלים. מסקנת התוכנית היא שיש להגדיל את היצע המים וכושר האספקה באמצעים מלאכותיים עתירי אנרגיה, משאבים, תשתיות וכימיקלים.

להערכת המסמך, כמות המים כיום היא 1.6 מיליארד מ"ק בשנה, ואילו השימושים הם 2 מיליארד מ"ק בשנה. התוכנית מניחה, שכתוצאה מעלייה ברמת החיים, הצריכה הממוצעת לנפש תעלה עד 120 מ"ק ב-2010, לעומת 106 מ"ק ב-2002. לדבריהם, צריכת המים לחקלאות תישאר 1,150 מיליון מ"ק לשנה, מתוכם 530 מיליון מ"ק לשנה מים שפירים.

לדעת עורכי הדו"ח, הנחת היסוד של אספקת הביקוש (Predict and Provide) מכתיבה לנציבות המים מדיניות בעלת פירמידת סדרי עדיפות הפוכה, שבה היא מציגה לא איך ניתן לחסוך במים, אלא כיצד ניתן להגיע להיצע בלתי מוגבל באמצעות התפלת מי ים.

תוכנית-האב שהוצגה על-ידי נציבות המים, מעריכה כי עלות הגדלת היצע המים תהיה 17.7 מיליארד שקל.

לטענת מחברי הדו"ח, בסכום זה לא הובאו בחשבון הוצאות התפעול השוטפות של מתקני ההתפלה, בהם ההוצאה העצומה על אנרגיה והעלויות החיצוניות של תהליך ההתפלה, כדוגמת זיהום האוויר.

לטענתו, סכומים קטנים יותר הוקצו לשדרוג הטיפול בקולחים תוך אימוץ תקן ועדת ענבר, חידוש ושיפור מערכת האספקה, התפלת מים מליחים שאינם מי ים, טיוב בארות והשקעה בחיסכון בצריכת המים העירונית.

תוכנית-האב לא אושרה בסופו של דבר, ומה שנותר ממנה הוא רק התוכניות להתפלת מים. לדעת מחברי הדו"ח פרויקטים אלה עתירי תקציב ודורשים משאבים רבים. לדעתם, ההתפלה תיתן מענה לצריכת היתר של משאבי המים הטבעיים על-ידי העשירונים העליונים והחקלאות לייצוא. מכאן שהתפלת המים היא מוצר מותרות ולכן מדיניות הנציבות פוגעת גם בעקרון הצדק הסביבתי, קבעו.

הירוקים דורשים ממשלת ישראל ומנציבות המים לאמץ מדיניות אמיתית של פיתוח בר-קיימא, שהופכת את פירמידת סדרי העדיפויות. לדעתם יש לשים בראש סדר העדיפויות את החיסכון והשימוש היעיל במים בעיר, בחקלאות ובתעשייה. יש להגדיל את מצאי המים הטבעי על-ידי בנייה משמרת מים, פעולה למניעת זיהום במקור, הסברה, חקיקה ואכיפה, שידרוג הטיפול בשפכים לאיכות מי שתייה וטיוב מקורות מים מזוהמים. לדעתם, התפלה וייבוא מים כמדיניות צריכים להיות מפלט אחרון לפתרון משבר המים.