דיאלוג בין בניין מגורים חדש לסביבה היסטורית

מי שמרים מבט אל הבית החדש ברחוב השומר 6, במתחם נחלת בנימין בתל-אביב, מזהה מיד את השפה האדריכלית הייחודית, החיה בהרמוניה עם הסביבה. שפה זו נותנת גם מענה אנושי לציפיות של אלה החיים בתוכה. תכנון אדריכלי נכון וקביעת סדרי עדיפויות באופן שקול, מורידים את עלויות הבנייה ומעלים את הערך המוסף של יוקרת המקום, גם אם המיקום בעייתי לכאורה: במדרחוב בדרום העיר וללא חניה צמודה.

בבניין זה, נעשה ניסיון לייצר דיאלוג אמיתי בין בנייה חדשה, הנותנת תשובה לתנאי מגורים ברמות הנדרשות במאה ה-21, לבין האווירה הידידותית הקיימת במתחם היסטורי זה, שבלב העיר ת"א, סביבה שבתיה נבנו בראשית שנות ה-30 של המאה העשרים.

לבניינים קיימת השפעה על חיינו ועל הסביבה הפיסית בה אנו חיים לאורך זמן, ובשל כך מבחנם הוא מבחן הזמן. בבניין חדש זה לא ניסינו לשחזר את העבר, וגם לא להתכחש לו, על ידי שימוש בשפה אדריכלית מנוכרת, שתכפה סדר חדש לחלוטין על הסביבה. לחילופין, ניסינו לשמור על אותם ערכים תכנוניים וקודים תרבותיים, שעליהם הייתה מושתתת מאז ומעולם אותה האדריכלות שעמדה במבחן הזמן. וזאת, כנגד יצירת אדריכלות המהווה ראי לאופנה חולפת, שערכה הוא זמני בלבד.

בית הדירות המשותף אינו קורת גג בלבד. בניגוד לבתי הדירות הנבנים כיום, היוצרים לרוב סביבה אנונימית ואחידה, כאן נעשה ניסיון לבנות בניין, שתרומתו למרחב הציבורי תהיה ניכרת, כמו גם מקום עם זהות. בניין שדייריו יוכלו לחוש בו תחושה עמוקה של שייכות.

יופי בתרבות הבנייה למגורים בארץ נתפס על ידי רבים מהיזמים למילת גנאי, שם נרדף לדבר לא פונקציונאלי, וכערך שלא ניתן לתרגמו לרווח כלכלי. תרומתו של הבניין למרחב הציבורי (הרחוב) שאת דפנותיו הוא מגדיר, הינה מובהקת. המרפסות שבחזית הרחוב, החלונות הצרפתיים והשפה הידידותית של הבניין, הם שבסופו של דבר שיצרו את הדיאלוג העמוק בין פנים הדירה לרחוב.

בחזית קומת הקרקע ישנן חנויות הנפתחות למדרחוב, בו מתנהל מדי שבוע שוק אומנויות. בחזית האחורית ישנן דירות סטודיו, הנפתחות לגינות פרטיות. בקומות העליונות ישנן דירות בנות 2-3 חדרים. בקומת הגג דירות עם מרפסות גג המשקיפות לנוף הים מרחוק.

ההליכה מהרחוב הציבורי ועד לדירה הפרטית היא דרך רצף של חללים או אזורי מעבר, הנפתחים האחד אל השני, והמביאים אותך הביתה באופן הדרגתי. הכניסה הפרטית ללובי הדירות מהרחוב נעשית דרך שביל מרוצף אבן, שלצידו יינטעו עצי תפוז. הלובי הקומתי מרווח וצופה לחלל מדרגות פתוח, המואר באמצעות חלונות גבוהים באור יום טבעי, במשך כל שעות היום, בדפוס תכנוני שאינו רווח בבתי הדירות הנבנים כיום בארץ, למרות הערך המוסף שבצידו.

הרצף ההיררכי של אזורי המעבר ממשיך גם בתוך חלל הדירה. דלת הכניסה נפתחת להול כניסה המוביל לחלקים היותר פרטיים של הדירה, שלא באמצעות מסדרונות. התקרות הגבוהות, ערך שנשכח בתכנון של השנים האחרונות, מוסיפות מימד נוסף, הנותן תחושת מרחב מעבר לשטח הריאלי של הדירות, כמו גם לשטחים הציבוריים שבחלל הבניין.

הסוד הטמון ביופיו של הבניין כמכלול, הוא בסדר המרחבי ובמהות הפרטים הקטנים הבונים אותו. הפרטים לא נתפסו כאוסף של אלמנטים דקורטיביים השייכים לתחום "עיצוב הפנים", אלא כחלק משפה המשכית אחת, שבה כל פרט, החל מפרטי הבניין דרך מעקות חדר המדרגות ועד לטקסטורה המוזהבת של קירות הלובי, נגזרו מהשלם שאליו השתייכו, שכלפיו הם אחראים ושאותו הם באו לחזק.

חומרי הבנייה הם חומרים מקומיים התואמים את רוח המקום. חומרים זמינים שיאפשרו לדיירי הבית לתחזק את הבניין באופן פשוט, ועל ידי כך להבטיח ככל שניתן את מראהו הנאות לאורך שנות קיומו, גם במרכז עירוני הומה אדם.

הכותבת היא אדריכלית ומרצה לאדריכלות בבצלאל.