תוכנית השימור של תל-אביב תמשיך ותחכה על המרפסת

תוכנית השימור 2650/ב נידונה משך תקופה ארוכה בפני החוקר, והובאו כ-400 התנגדויות. החוקר שמע את המתנגדים הרבים במשך 16 ישיבות, שנמשכו כל אחת מבוקר עד ערב. דו"ח החוקר, ששמע את כל המתנגדים, משתרע על 600 עמודים. החלק הכללי של הדו"ח מתפרסם באתר האינטרנט של משרד הפנים (www.moin.gov.il). מכאן אצטט את החוקר בעניין מעניין אחד, נושא המרפסות:

בהתנגדויות רבות נטען נגד ההוראה על פתיחת המרפסות, וכן דרשו מתנגדים רבים לסגת מן הדרישה האולטימטיבית לפתוח מרפסות שנסגרו, ובעיקר כמובן במבנים המשתייכים לסגנון הבינלאומי, המכונה "באוהאוס". יש לומר באופן חד-משמעי, שהמרפסות הפתוחות היוו סימן היכר מרכזי של סגנון הבנייה הזה. מדובר במרפסות פתוחות, התלויות כזיזים מגוש המבנה המרכזי, שביטאו את רוח העיצוב החופשי של המבנים.

באופן מעשי, באקלים הים תיכוני ובעיקר במישור החוף, הן היוו גם צורך אקלימי. זו היתה אחת האפשרויות להימלט מהחום המעיק, המחנק והלחות ששררו בתוך הדירות הקטנות יחסית של שנות ה-30 וה-40 של המאה ה-20. באותה עת, לא השתמשו כמובן באמצעים מכניים למיזוג אוויר כפי שמקובל הדבר בימינו. המרפסות היו בדרך כלל פשוטות וצנועות, כמו המבנה כולו.

אך עם חלוף השנים הסתבר, ששטח הדירות הקטן צר מלהכיל את כל הפונקציות הדרושות לחיים המודרניים, על-פי תפישת אוכלוסיית הדיירים המתגוררת באותם בתים. לפיכך חיפשו פתרונות זולים כדי להגדיל את שטחן האפקטיבי של הדירות, ואחד הפתרונות הזמינים היה לסגור את המרפסות הפתוחות ולהכניסן לחלל הדירה. החלל שנוצר מסגירתן צורף לחלל הקיים של הדירה הבנויה, ובכך היתה מעט רווחה לדיירים, שהתמודדו עם דירות ששטחן נע בדרך כלל בין 40 ל-75 מ"ר.

ברוב המקרים לא ביקשו הדיירים היתר לפעולה זו, והבנייה נעשתה באופן לא חוקי. ברוב הדירות בהן בוצעה סגירת המרפסות שלא על פי היתר, נעשה הדבר לפני עשרות שנים, כאשר בדרך כלל לא היתה פנייה של העירייה להימנע מסגירה או לבטל את הסגירה. במילים אחרות, הפעילות הבלתי חוקית של סגירת מרפסות הפכה להיות עובדה קיימת, וחלק ממה שהיה מקובל לראות כחלק מחלל הדירה.

תוכנית השימור של ת"א, הדורשת לבטל פעולה בלתי חוקית ולהחזיר את המרפסות למצבן המקורי, מעוררת סערת רוחות. הסוגיה קשה במיוחד, כי בפועל אכן משמש החלל שנסגר כחלק מחלל הדירה השמיש, ומניעתו כיום אכן עלולה לגרום לפגיעה ברווחת הדיירים.

מה ניתן לעשות? דחיית ההתנגדויות הינה פתרון פשטני מדי, שאינו יורד לשורש הבעיה. הפתרון צריך להיות שונה מעיקרו. התוכנית חילקה את המבנים לשימור לשתי קבוצות: לשימור עם הגבלות מחמירות, ואלה שללא הגבלות מחמירות.

בקבוצה לשימור עם הגבלות מחמירות (בהם אין להוסיף כל שינוי ויש דרישה בתוכנית להחזרת המבנה למקורו, וכן התוכנית מבטיחה תמריצים רבים), הכוללת 170 מבנים בלבד, מוצע לדחות את ההתנגדות, כלומר: לחייב בפתיחת המרפסות.

באשר לרוב המבנים אשר הוגדרו כמבנים לשימור ללא הוראות מחמירות, ראוי לנהוג בהם בצורה שונה ובאופן דיפרנציאלי. אנו סבורים, שלגבי מרבית המבנים בקבוצה זו ניתן להתייחס באהדה למצוקת הדיירים. יש להכיר בעובדה, שפתיחת המרפסות באופן דרסטי פירושה המעשי הוא שינוי מוחלט ברווחת הדיור של הדיירים באותן דירות. חדרים שבהם השתמשו הדיירים ייהפכו לחללים פתוחים, שיהא צורך להקטינם מחדש כדי לתחום אותם ולהתאימם לתנאי מזג האוויר המשתנים בקיץ ובחורף.

הפתרון המוצע על-ידי החוקר הוא פתיחת מרפסות באופן אחד בלבד, אבל ניתן לחשוב על פתרונות נוספים, ולצורך כך ניתן אפילו להכריז על תחרות בין אדריכלים לקבלת פתרונות ביניים ארכיטקטוניים ועיצוביים שיאפשרו לפתוח את המרפסות מבלי להרוס באופן טוטאלי את החללים שנוצרו עם סגירת המרפסות.

הוועדה המחוזית ת"א החליטה לאמץ את דו"ח החוקר, על ההמלצות הכלולות בו, כחלק בלתי נפרד מהחלטתה לאשר התוכנית, למעט מספר שינויים. השינוי העיקרי הוא: "לגבי מבנים לשימור ללא הגבלות מחמירות, יקבע כי מתחייבת פתיחת כל המרפסות בחזית המבנה ובצידי המבנה הנצפים מהחזית".

במשפט זה חרצה הוועדה המחוזית את גורלה של התוכנית וקבעה למעשה, שרוב הבניינים המיועדים לשימור לא ישופצו, ויישארו מוזנחים ומטולאים.

בכל בניין יש דרישה קטגורית לפתיחת מרפסות. הבעיה מחמירה כאשר מדובר בבניין משותף, או בבניין עם דיירים מוגנים.

התמריצים הניתנים במסגרת התוכנית אינם מספיקים על מנת לגרום לפתיחת המרפסות ולשיפוץ הבניין. כאשר לא פותחים מרפסות, לא יתנו לשפץ ולשמר את הבניין, וכך ימשיכו רוב הבניינים לשימור להראות כמו הבניין שבתמונה.

הכותב הוא שמאי מקרקעין וכלכלן, יזם וקבלן העוסק גם בבניינים לשימור.