"זו מדינה לגמרי מלאכותית"

צבי אפרת נראה כמו נער בחגיגת הבר מצווה שלו. בערב שנערך לאחרונה באולם מוזיאון תל-אביב לכבוד צאת ספרו "הפרויקט הישראלי: בנייה ואדריכלות 1948 - 1973" (הוצאת מוזיאון תל-אביב), נכחו עשרות שותפיו לעשייה, קולגות מעולם האדריכלות, וגיבורי התקופה, מי שבנו, תרתי משמע, את המדינה. אפרת קם ממקומו ומחא כפיים לכל אחד מהם שעלה לבמה ונשא דברים. "זאת פרידה נוגה מהדור ההוא", יאמר לי מאוחר יותר.

הספר הנו יצירה מרשימה ומעוררת השתאות, עבודת התיעוד החשובה והמקיפה ביותר שהוציאה מתוכה האדריכלות הישראלית. ספר בשני כרכים, אלף עמודים, ששימש חומר גלם לתערוכה בשם זה שהוצגה במוזיאון בשנת 2000. אפרת, אדריכל וחוקר אדריכלות, מציע קריאה מסודרת לבנייה של 25 השנה הראשונות של המדינה. זהו בעצם סיכום של המרחב הבנוי, ציבורי ופרטי, עירוני וכפרי, ממשלתי והסתדרותי. אפרת נעזר באלפי מסמכים, תוכניות, צילומים, ברושורים, סרטי סוכנות, מנשרים, דיוני ממשלה, מסות, דיווחי עיתונות והתבוננויות של משוררים וקולנוענים.

אפרת מציג את שמלת הבטון הישראלית כמימושה של תוכנית-אב גרנדיוזית של בניית המדינה שזה עתה קמה, מכוונת מלמעלה, דרך אריה שרון, אדריכל החצר של בן גוריון, באמצעות חברות הבנייה והפועלים בשטח. חלום ציוני שסופו נתחם במלחמת ששת הימים, עם תחילתה של חברה ואדריכלות חסרות גבולות.

אפור זה יפה

אפרת האיר על עשייה שלא זכתה כאן להתייחסות ובוודאי שלא לאהדה. הוא ראה בה גם סדר, גם מעוף וגם יופי. כחוקר - הוא משמש כיום ראש המחלקה לארכיטקטורה בבצלאל - הניח את ההיסטוריה הזאת לפתחנו, "זה מה שעשינו כאן, לטוב ולרע", כדבריו. הספר, כמו התערוכה, בנוי א-ב של ערכים, הצגת דברים רוחבית, ללא היררכיה, ללא טיעון מרכזי. 35 הערכים - ביניהם, אופנה, בטון, גבול, לוקסוס, ממלכתיות, פיתוח, שיכון, תבנית - מספקים את המפתח להבנת המרחב של הפרויקט.

* עברו חמש שנים מאז התערוכה וכעת הספר. זה די זמן להיווצרות שיח ציבורי?

"כן ולא. לא, משום שלוקח לדברים זמן לחלחל. כן, ואני רואה את זה באקדמיות, בצורת קורסים על התקופה שלא היו קודם לכן. אני רואה את זה גם במקומות שאני מוזמן אליהם. הייתי לא מזמן באירוע בחו"ל עם עורך של כתב העת 'ארכיטקטור ד'ז'ורדווי', שהיה קיים עוד בזמנים ההם שעליהם מדבר הספר, וגם פרסם אז על מה שמתרחש בישראל, והאיש היה בהלם מההיקף של הדברים. הוא הציע שעיתונו יעשה כתבה על הספר ועל התקופה. אני מוזמן הרבה לכנסים והרצאות, מסודר לשנתיים הקרובות, ויש גם בקשות להעביר את התערוכה לגרמניה, צרפת, יפן".

* אז יופי.

"אני לא מתלהב. עבדתי קשה בשנים האחרונות, וכמה אני יכול להעלות גירה. אבל יש הרבה חבר'ה צעירים שימשיכו את זה. מה שכן, אנחנו עובדים כעת בבצלאל, יחד עם הוצאת בבל, על סדרה של מונוגרפיות, אחת על אברהם יסקי שכתב שרון רוטברד, שנמצאת בשלבי סיום, עוד מונוגרפיה על דוד רזניק מבכירי האדריכלים בירושלים, ויהיו עוד מונוגרפיות. בניינים מהתקופה ההיא נכנסים לרשימות שימור. בניין הסוכנות ברחוב קפלן בקריה נמצא ברשימה. ותראה איך כולם קפצו עכשיו כשהכריזו שהולכים לעשות שינויים בהיכל התרבות. אנשים מבינים שלדברים שנבנו אז יש ערך. לא שאני פטישיסט וחושב שכל דבר הוא לשימור. לא מעניין אותי הפיצ'פקאס, אבל כל תקופה יש לה שכבה בעיר ואי-אפשר להרוס כל פעם ולהתחיל מחדש. זה מה שעושה ערים שאוהבים, שיש שם שכבה על גבי שכבה, וכך אמור להיות כאן. סטודנטים שלי ממש אוהבים את הבניינים האלה, ופעם זה לא היה אפשרי, אנשים פשוט שנאו אותם. אמרו בטון חשוף, זה זול, זה מדכא, הבניינים נראו להם מכוערים ורעים. היום כולם רוצים בטון חשוף, זה נהייה בון טון. לא שאנשים קוראים את המחקר שנעשה, אבל ההתעסקות בזה מחלחלת ומשפיעה על הטעם של אנשים".

* אתה אומר לא להרוס, לשנות מתוך הקיים. אתה באמת מאמין שאפשר לקחת את הבניינים האפורים ההם ולשדרג אותם?

"תראה, אני מלמד סטודנטים שלי בבצלאל כיצד אפשר לעשות המרה, להכניס פרוגרמה חדשה. בחו"ל עושים את זה כל הזמן. בלונדון למשל, תחנות כוח ותחנות רכבת וממגורות הפכו למוזיאונים. גם את בית 'דבר' בשינקין, נורא חבל שהרסו ובונים שם מה שבונים".

* ובתי השיכונים המשעממים?

"את ערי הפיתוח ושכונות המצוקה בשולי הערים, עם צורת הארכיטקטורה והבלוקים הפשוטים, קל לשדרג. הבעיה היא שארכיטקטורה דורשת תחזוקה, ומבנים שכלכלית נבנו בגדלים של 35 - 50 מ"ר, לא רלוונטיים היום. אפשר להרוס אותם, אבל אפשר לשדרג, להרחיב דירות למשל. לבניינים האלה יש יותר איכויות מאשר לבנייני הקבלנים משנות ה-70' שנבנו בשוק חופשי ומתוך כוונת רווח של אנשים שרק רצו לעשות עליהם כסף. בשנות ה-50' זאת המדינה שבנתה אותם באמצעות טובי הארכיטקטים, ומתוך כוונות טובות לדיור זול ואיכותי.

"היום החלוקה היא למגרשים קטנים של חצי דונם עם גדר שמפרידה ביניהם. הארכיטקטורה של השיכונים הייתה עם המון שטחים ירוקים ללא גדרות בין הבניינים. קח את דימונה, אופקים, קריית שמונה, הסביבות הכי חלשות נבנו בשיטות אוטופיסטיות של ערי גנים. זו התשתית, ובטווח של עשרים עד ארבעים שנה קדימה הם יהיו לדעתי יישובים קהילתיים פנטסטיים".

עולם חדש

* יש משהו מדהים וגם מפחיד בכוליות הזאת שאתה מייחס לפרויקט.

"הפרויקט הזה היה חסר תקדים בעולם מבחינת היקף וכוונות, פרויקט שהצליח לתת פתרון יעיל לאוכלוסייה גדולה של מהגרים, תוך זמן קצר ובתנאי מלחמה. זה היה מכובד והגון, אבל אכזרי. הבעיה של הפרויקט כפולה. קודם כל, האמונה בארכיטקטורה שיכולה ומותר לה לתכנן חיים של אנשים בקנה מידה כזה. לבנות עיר חדשה כמו טבולה ראסה, לבנות מדינה חדשה בבת אחת. זה היה למחוק 400 ישובים ערביים, ואני לא נכנס כרגע לבעיית ההרס הזאת שהיא חמורה בפני עצמה, ולבנות במקומם או לידם 400 ישובים ולבנות עוד 30 ערים. זה מודרניזם, האמונה בקדמה, בכך שניתן להגשים עולם חדש".

* איך הגיבו על זה בעולם הגדול, לא פוליטית, אלא על מפעל הבנייה הזה?

"אל תשכח שאנחנו אחרי מלחמת העולם השנייה, אירופה בחורבותיה, ופרויקטים של שיקום הם לא דבר יוצא דופן. ברוסיה בנו ערים חדשות ופרויקטים של שיכונים עוד ב-1945. גם באנגליה. הארכיטקטים הישראלים בעצם נסעו לשם ולמדו, אנחנו פה לא המצאנו שום דבר, אבל ביחס לגודל שלנו, אין מה להשוות. אצלנו זה מדינה מאפס וביחס לחצי מיליון תושבים שהיו כאן, זה היה פרויקט חסר תקדים. כשהם סימנו את הערים החדשות, ערי הפיתוח, הם מיקמו אותם על-פי שיקולים אסטרטגיים-אידיאולוגיים. הם לא חשבו על מקורות פרנסה, זה בא או לא בא אחר-כך. אלה לא היו ערים אורגניות, כפו אותם על הנוף. זו מדינה לגמרי מלאכותית.

"כאן באה הביקורת היותר חמורה שלי, הפוליטית-האידאולוגית, המפא"יניקית. הם חשבו שמותר להם לקחת מהגרים ולפזר אותם בארץ בלי לשאול אותם, ולכן נולד הכעס, ולכן המהפך שלא במקרה בא מהפריפריה. לקחו אנשים מהאוניות ופיזרו אותם בשרירותיות, בלי סיכוי. במדינות מהגרים כמו ארצות הברית וקנדה, דור המהגרים הראשון מתיישב בקו החוף, הדור השני בא ונכנס פנימה, ואת זה ניסו פה למנוע, לא רצו שיתגודדו בערים הגדולות, ובכוח פיזרו אותם בפריפריה".

* עד כמה הארכיטקטים עצמם היו מודעים לתהליך שהם לוקחים בו חלק?

"הם היו מודעים למה שקורה בעולם והם רצו לעשות כמו מה שקורה בעולם. זה די מוזר, כי בשנות ה-50' וגם בראשית שנות ה-60' אנשים לא נסעו לחו"ל. גם כשהם עבדו בשוק הפרטי, הארכיטקטים לא הרוויחו אז הרבה. בניגוד להוריהם, הם גם לא דיברו שפות. היה פה כתב עת או שניים ואדם אחד שהסתובב על אופניים בין כל משרדי הארכיטקטים ונתן להם עיתון, מקור אחד שבא פעם בחודש, זה היה הקשר שלהם לעולם. ולמרות זאת זה היה עולם קטן והם היו מודעים למה שקורה, ובעולם ידעו על מה שהם עושים. היום זה לא היה קורה".

* למה לא?

"היום לא יכתבו בכתב-עת בחו"ל על מבני היי-טק ישראלים ואפילו לא על נתב"ג החדש. אין לזה ערך. בשנות ה-50' ישראל נחשבה למעבדה, נבנו מבני ציבור גדולים, מבנים מעניינים, ניסיונות שחלקם לא שרדו. עד היום, זה מה שיודעים עלינו בחו"ל. שהיה פה מעניין, שהיה מקום עם הרבה אנרגיה".

אז היה אז

למרבה ההפתעה, הערב במוזיאון תל-אביב היה מאכזב, מתמשך, שיח אדריכלים. מה שאולי מסביר מדוע הם אינם יוצרים שיח מעניין עם הציבוריות הישראלית. בין אחרוני הדור ההוא שהיו שם, דיברו רם כרמי, דן איתן, זיווה ארמוני ושולמית נדלר. כמה הבזקים שלהם: "מי חשב על אסתטיקה, חשבנו על קונסטרוקציה", "מעונות עובדים נבנו בגלל הנכונות של אנשים לגור יחד. עם חצר משותפת". ונשמעו דברי ביקורת על הבנייה היום, "בית צריך נוכחות, אבל לא לצעוק", "כשעוברים גודל, זה סוף הסגנון. לא רואים מרכז".

דן איתן סיפר כיצד הפסיקו את בניית השיכונים הטורית בישראל. "כינסו אותנו יום אחד ואמרו לנו שדייר אחד רצח דייר בריב שכנים, ומעתה מפסיקים את הבנייה הטורית".

בניגוד לחבריו שלבשו ארשת חשיבות ועת לסיכומים, דן איתן ביקש להשתעשע עם הפרטים הקטנים. הוא סיפר כיצד הוא ושותפו האדריכל יצחק ישר, הגיעו בשנת 1964 לניו-יורק, שם היו חייבים לקבל אישור על תוכניותיהם לבניין מקסיקו באוניברסיטת תל-אביב.

לתדהמתם נשלחו חזרה לשולחן השרטוט ונדרשו להנפיק, תוך שלושה ימים, תוכנית חדשה. איתן וישר, ישראלים בביקורם הראשון בתפוח הגדול, ביקשו ליהנות מהעיר, ומיהרו לספק תוצר שהיו בטוחים שיוחזר להם. כאשר התעניין איתן בגורל הפרויקט כעבור מספר חודשים, שלף נשיא האוניברסיטה את השרטוט החפוז והמאושר - התורמים ראו ומיהרו לרשום חלקים בבניין על שם יקיריהם. כך הוקם בנין מקסיקו באוניברסיטת תל-אביב, אמר איתן לקול צהלות הנוכחים.

אפרת: "המדינה הייתה סופר-מתוכננת. לא היה פה שום דבר אקראי, שום דבר ספונטני, אבל מאידך, הכל קרה מהר כי צריך היה לבנות מהר, ועשו טעויות. מערכת קבלת ההחלטות הייתה פשוטה. חוק תכנון ובנייה הוא רק מ-1965. בשנים שקדמו, בן גוריון היה אומר לאריה שרון או לשר הממונה, העבירו פתק לחברת סולל בונה או לבנייה ושיכון, הכל היה שלהם, הכל היה פשוט ומהיר. אי אפשר להבין את זה היום. ולכן נעשו טעויות ושגיאות. זה כמו שאומרים על משפחות מרובות ילדים. לא מצליח אחד, נביא עוד אחד. ככה היה עם הערים, לא הצליחו עם עיר פיתוח, אז בנו עוד אחת ועוד אחת. האחרונות היו כרמיאל וערד, וכאילו יצאו בסדר". *