איך עושה ערבי?

אפילו ערבים מתבלבלים וחושבים שאני יהודי

אפילו עם פועלי ניקיון אני מדבר בעברית.

זה בטח בגלל אשתי. אני חושב שהיא לעומת זאת... קצת ערבייה.

תמיד כשאני הולך איתה לקניון אני מקווה שכולם חושבים שהיא מרוקאית או עיראקית או משהו כזה, ושאני אשכנזי שאוהב נשים מזרחיות".

ש לכם שם להצגה ששמה "ערבים רוקדים"? להצגה, אתם קוראים נכון, יש שם, אלא שהשם "ערבים רוקדים", כשם ספרו המצליח של סייד קשוע, עליו היא מבוססת, עומד בעוכריה. ולא, הבעיה היא לא עם המילה "רוקדים".

"לצערי אנחנו נתקלים באנטגוניזם לכותרת. לגופים השונים יש בעיה להזמין את ההצגה. צריך להתעסק כל הזמן במניפולציות כדי למכור אותה וזה קושי שאי אפשר להתעלם ממנו", אומרת עדי שגב, במאית ההצגה שזכתה לציון לשבח במסגרת התיאטרונטו האחרון. "גם חלק מאלה שבכל זאת באו להצגה, העידו על חששות מוקדמים מהסוג של "לא בא לנו עוד פעם לשמוע על הסכסוך היהודי-ערבי, הנושא הכאוב הזה, הבלתי ניתן לגישור, שוב יתנו לנו הרגשה רעה, יגידו שאנחנו עם כובש, יגרמו לנו לרגשות אשמה, זה לעוס, זה פאסה.

אבל גם על הקושי הזה, מסתבר, מתגברים בקלות ברגע שההצגה מתחילה. "אנשים שראו את ההצגה, הופתעו עד כמה המפגש איתה היה מעניין, מר, מתוק ומלא הומור. מיד עם תחילת ההצגה הם נרגעו וקבלנו מהם תגובות טובות ונלהבות".

אם זה לא היה עצוב, זה היה מצחיק

"ההצגה הזאת", אומרת שגב, "מתעסקת בזהות, בצורך האדיר של כל אחד מאיתנו להשתייך למשהו, עד כדי כך שאנחנו רוכשים, או משאילים לעצמנו, זהויות מתרבות הסביבה, מכל דבר, העיקר לנסות להסתגל. לפעמים בתוך ריבוי הזהויות האפשרי, אתה כבר לא מוצא את האני עצמו שלך".

"כשקראתי את הספר של סייד קשוע", היא אומרת, "הטקסט נגע לליבי בגלל אסוציאציות פרטיות שלי. נזכרתי בהיתקלות במקומות מנוכרים, במעברים שלי מהקיבוץ לעיר, מלינה משותפת להתרגלות לשפה החדשה העירונית. אצל ערבי זה יותר קשה, יותר חזק. התרגשתי, כי הספור הזה המסוים לא בא לחנך, להדר או להוכיח, זה ספור אינטימי מלא סיטואציות מצחיקות שמאד שמחתי לעבד לבמה כשסיני פתר מתיאטרון חיפה פנה אלי".

אם זה לא היה מקשה כל כך, זה היה משעשע, מחזה שלם אפשר היה לכתוב רק על זה, הקונפליקט "עלינו": הסטיגמה שרוצים לפצח בהצגה, איננה מאפשרת להביא קהל לראות אותה. פרדוקס מושלם.

אתמול יום ב', התקיימה הצגה מרגשת באוניברסיטת תל אביב במסגרת סימפוזיון שסיכם הרצאות שדנו בנושא הגזענות. הערב, יום ג', אפשר יהיה לראותה בתיאטרון הערבי עברי ביפו. הצפייה בהצגת תיאטרון במבנה זה ביפו העתיקה היא חוויה בפני עצמה למי שלא ביקר שם עדיין.

בסגנון הסטנד אפ קומדי, משחק נורמן עיסא (הבאמת נפלא) את עלי מסאלחה, שחקן תיאטרון ערבי - "לא רואים עלי נכון?", הוא אומר בהצגה - היוצא מבית הוריו בכפר לעולם הגדול על מנת להשתייך בכל מחיר לתרבות האחרת, הישראלית.

ערבי, אוהב חומוס?

זו הפעם הראשונה של עיסא שהוא מופיע לפני קהל יהודי וזה מרגש אותו מאוד. במהלך ההצגה הוא מנסה בכל מחיר לרצות, לפייס, להתחנף ולתת את כל כולו על מנת שהקהל יאהב אותו. הוא מספר בדיחות על ערבים, שר שירים (את המוסיקה כתב דורי בן זאב וקל ונעים לזהות את הקברטיות הבן זאבית הידועה), רוקד ומספר על משפחתו תוך חשיפת סודותיו אודות אהובתו, אשתו, אביו וסבתו. אפילו פיתות מחלקים שם להשלמת מבנה האירוח המזרחי, האסלי, "האותנטי", כפי שתופס אותו קהל "מערבי " מצוי. אמיתיות הפיתות, עיראקיות, כאלה שאפשר לאכול באמת. "והם אוכלים את זה" אומר עיסא.

"ההצגה הזאת", הוא אומר, "מתעסקת בצורך לרצות, תשאלי כל ישראלי מה מזכיר לך יפו, דבר ראשון יגיד לך חומוס ופיתות, אז אם ערבים יודעים לעשות אוכל, אז דבר ראשון אני אומר: תאכלו, אחר כך ניגש לעניין. זה המחשבה שמאחור, תחשבו מה אתם חושבים עלינו ואיך אתם חושבים עלינו, אז אני מחלק את הפיתות שאוהבים כדי להמתיק את המצב".

בחיים האמיתיים שלנו, נורמן ואני גרים במקרה באותה שכונה ביפו וכדי לשוחח על ההצגה, אנחנו נפגשים בקפה היהודי ערבי "יאפא", הנמצא במרומה של השכונה שלנו ליד "גלידה ויקטורי" של כולם והמכולת של אנטון. אחרי שרואים את ההצגה, את יכולותיו הקומיים של נורמן, את הוירטואוזיות שלו, האירוניה המבצבצת, הציניות כדרך של הבעה, לוקח קצת זמן להבין מתי הוא צוחק ומתי הוא מתכוון ברצינות. זה מתחיל בכך שהוא מציין על ההתחלה שאיחרתי בחמש דקות ושהוא כמעט הלך ואני חושבת שהוא צוחק, אבל אחר כך בין יתר התובנות אליהן נחשפתי בשיחה אתו, אני מבינה שאולי לא ושנורמן כפי שהוא מעיד על עצמו, פדנט גדול ואוהב סדר בעבודה ובכלל בחיים ותובע התייחסות דומה גם מהאחרים.

עיסא הוא אולי השחקן היחיד שפגשתי שאיננו מקטר, זה לכשעצמו מפתיע ומרענן. הוא עובד תמיד מאז סיים ללמוד משחק בבית צבי, הוא אוהב את המקצוע שלו, הוא חושב שזה המקצוע הכי קל בעולם, לפחות בשבילו. הוא אוהב נוחיות. יש לו בית יפה ומכונית והוא נוסע גם לחו"ל, " אני מרגיש עשיר גם בפנים, יש לי הכל, ומה שאין לי, אני יודע שיהיה לי" הוא אומר. הוא חושב שאם נשים היו מנהלות את העולם, העולם היה טוב יותר. "אני יודע את זה מאשתי" הוא אומר.

אנחנו מדברים על הבחירה בהומור כמוטיב בולט בהצגה. "זה כלל ידוע שבצחוק, בקומדיה, אפשר לחדור יותר לקהל. כשבאים אליו בצחוקים, אפשר לגעת גם במה שכואב. זה כמו תרופה, זה כלי להעברת מסר ומסר זה חשוב. בכלל בתיאטרון חשוב שתהיה אמירה, אחרת מה זה שווה, עם מה הולכים הביתה?" אומר נורמן.

את יפו, הוא אומר, עיריית תל אביב מזניחה הזנחה פושעת."המצב פה הולך ומחמיר מכיוון שההזנחה בין איפה שגרים הערבים לבין הרחובות המאוכלסים ביהודים צועקת פער גדול. לעירייה לא אכפת, וליהודים לא אכפת וכולם ביחד אדישים. אלה שבאו לגור כאן צריכים לתת לעצמם דין וחשבון למה באו לגור פה במקום בצפון תל אביב ואם הם באו לחיות עם האנשים האלה שיעשו משהו למענם. זאת האפשרות היחידה שלכולם יהיה טוב".

"אין מה לעשות, הערבי פחות טוב"

בשלב די ראשוני בשיחה שאלתי את נורמן עיסא בקלילות, אם גם לו אומרים, כמו בהצגה, שהוא לא נראה כמו ערבי. הוא לא אהב את השאלה. לתומי חשבתי שאם הוא אומר את זה בהצגה, אז בסגנון ישראלי, עיתונאי, חופשי, אפשר יהיה ככה להיות כנה על חשבון הרגישות. לאורך השיחה ותוך היצמדות עיקשת לנושא ובלי לנסות להזדהות, רק בכוונה גמורה להבין הבנתי יותר מאי פעם לאורך חיי במרחב האבסורדי הזה שאנחנו חיים בו, עד כמה קשה להיות פה ערבי. "השאלה הזו מכעיסה אותי מאוד", הוא אומר. "אני מיד תוקף, כי איך נראה ערבי?".

"ערבים רוקדים" היא הצגת יחיד. על הבמה יושבת גם קבוצת נגנים. מדי פעם מבליחה ומוקרנת דמות גרפית במקומות שונים על הבמה. זוהי דמותו של הקול הפנימי הקיים בכולנו, זה שמציק לנו תדירות ומטריד אותנו בדברים כאלה שלפעמים לא בא לנו להקשיב להם.

הדמות הגרפית מזכירה לעלי, בכל מיני צורות: "אל תשכח מאיפה באת". אני שואלת אם עלי השחקן שעל הבמה מריר כמו הדמות שלו, ונורמן אומר שמבחינות מסוימות כן. "כואב לו, כואב לו המצב כאן, כואב לו בעיקר שמה שהוא לא יעשה לאן שלא יגיע תמיד יתקל במחסום. הוא יישאר ערבי, וערבי זה פחות טוב". ואז הוא אומר שגם הוא, נורמן עיסא, מרגיש ככה. ואני שואלת מה זה אומר ונורמן אומר "זה אומר שבסוף אני פחות. פחות מבחינת מעמד. נחות מהיהודי הישראלי". אז מה עושים, אני שואלת, והוא אומר "חיים". ואני אומרת שאם כבר חיים וממילא לאף אחד אין כוח לעשות כלום אז למה לא לצחוק, ובהצגה הזאת צוחקים הרבה; עלינו, עליהם, על המצב. נעשה משהו שלא מסוכן לעשות ביחד, נצחק. שהרי אם לא היינו צוחקים היינו בוכים עד מאוד.

"אבא אומר שערבי תמיד נשאר ערבי. והוא צודק. שיהודים יכולים לתת לך את ההרגשה שאתה אחד מהם, ואתה יכול לאהוב אותם, לחשוב שהם האנשים הכי טובים שהכרת, אבל בשלב מסוים אתה מבין שאין לך סיכוי, שבשבילם תמיד תישאר ערבי". *

* "ערבים רוקדים", על פי ספרו של סייד קשוע. עיבוד ובימוי: עדי שגב. משחק: נורמן עיסא. מוסיקה: דורי בן זאב. אנימציה: אופיר יגר. הערב ב-20:30 בתיאטרון ערבי-עברי ביפו (בשיתוף עם התיאטרון העירוני חיפה), מפרץ שלמה 10, יפו העתיקה (ליד החמאם)