הפליה בסגנון מ.א מטה אשר

במקרה שיתואר להלן עסקינן בסכסוך, אשר תוצאתו הינה צעד נוסף בחתירה לתיקון עיוותים הנובעים מפגיעתה הרעה של ההפליה, אליה התייחסו בתי המשפט בשורה של פסקי דין - ונזכיר בהקשר זה שניים מהם. נשיא בית המשפט העליון, השופט ברק, מבהיר את חשיבותו של השוויון בבג"צ 953/87 פורז נ' עיריית תל- אביב ואח': "הצורך לקיים שוויון הוא חיוני לחברה ולהסכמה החברתית עליה היא בנויה...אין לך גורם הרסני יותר לחברה מאשר תחושת בניה ובנותיה, כי נוהגים בהם איפה ואיפה...". והשופט חשין כותב בלשונו הציורית על פגיעתה הרעה של ההפליה (בבג"צ 7111/95 מרכז השלטון המקומי נ' הכנסת) כדלקמן: "הפליה ידענו היא הרע מכל. הפליה מכרסמת עד כלות ביחסים בין בני אנוש, ביניהם לבין עצמם, תחושת ההפליה מביאה לאובדן עשתונות ולהרס מרקם היחסים בין אדם לרעהו...הפליה תפרק משפחה, בהפליה מתמשכת יאבד עם ותשבות ממלכה...".

פרשיה זו החלה עוד בשנת 1996, עת שינתה המועצה האזורית מטה אשר את צו הארנונה של המועצה, כך שבאזור גיאוגרפי אחד נקבעו תעריפים שונים בתכלית, הכל בהתאם לשאלה האם נמצא הנכס בתחום יישוב המוכר כוועד מקומי אם לאו. באופן זה, נוצר מצב בו נכסים אשר מצויים בתחום מפעל של ועדים מקומיים, זכו לתעריפי ארנונה נמוכים, בעוד מפעל מילוטל ירקות מוקפאים בע"מ, המשתייך למגזר היצרני, נאלץ לשאת בתעריפי ארנונה גבוהים עשרות מונים, וזאת ללא כל הצדקה עניינית.

מפעלה של חברת מילוטל ירקות מוקפאים בע"מ מצוי בשטחה של מועצה אזורית מטה אשר, מחוץ לתחומיו של ועד מקומי כלשהו. בשנת 1998, לאחר בדיקת חיובי הארנונה על-ידי ב"כ של מילוטל, התבררה גודלה של האפליה ממנה סובלת מילוטל, כתוצאה מקביעת סיווג הארנונה כאמור לעיל. או אז נאלצה חברת מילוטל לפנות בהמרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי בחיפה (ה"פ 127/00), למען תתוקן אותה אפליה לרעה.

השופט ביין, בפסק דין תקדימי, קיבל טענותיה של מילוטל וקבע, כי מדובר באפליה אסורה בתחומי המועצה האזורית, וכלשונו: "...הכלל צריך להיות, שבגין נכסים דומים יש מקום ששיעורי הארנונה יהיו דומים". כאשר השופט פירש את המושג נכסים דומים גם עפ"י "המיקום הגיאוגרפי ככל שהוא עשוי להשפיע על ערך הקרקע או על התוצאות הכלכליות". כן קובע השופט ביין, כי "בתנאי שוק חופשי, שבו אמורים מפעלים תעשייתיים להתחרות בתנאים שווים, לא יתכן שעל נכסים השייכים למפעלים שונים יוטלו ארנונות בדרגות כה שונות, כאשר אין הצדקה עניינית לכך". כך הגיע השופט למסקנה, כי מדובר בהפליה בלתי מוצדקת. בית המשפט המחוזי פסק למילוטל סעד נקודתי, לפיו חיוב בארנונה לגבי נכסי מילוטל חייב להיות שווה לחיוב המוטל על נכסים מאותו סוג בתחום ישוב עם ועד מקומי, וזאת החל משנת 2000.

על פסק הדין של ביהמ"ש המחוזי הוגש לבית המשפט העליון ערעור על-ידי שני הצדדים (ע"א 4852/01 ו-4892/01). ערעורה של המועצה נמחק בהמלצת בית המשפט. בית המשפט העליון אישר את פסיקתו של בית המשפט המחוזי, הרחיב את הסעד שניתן למפעל מילוטל ופסק, כי מילוטל זכאית ליהנות מתשלום לפי תעריף הארנונה הנמוך החל משנת 1999, ולא משנת 2000, כקביעת בית המשפט המחוזי.

חרף קביעת בית המשפט העליון, בחרה המועצה ליצור שינויים קוסמטיים גרידא בצו הארנונה, כאשר הלכה למעשה נותר בעינו הסיווג הפסול. באמצעות שימוש במושגים אחרים, המבחינים לצורך הסיווג בין יישובים שבגבולותיהם תב"ע מאושרת ליישובים החוכרים קרקע מן המינהל וכד', יצרה המועצה גם הפעם מצב, בו נכסיהם של הנהנים מתעריפי ארנונה נמוכים, ימשיכו ליהנות מתעריפים אלה, לעומת דומיהם שמעבר לגבולות הוועדים המקומיים. באמצעות אותה "התחכמות" נדרשה מילוטל גם לאחר פסק הדין של בית המשפט העליון לשאת בתעריף ארנונה גבוה, לעומת זה המושת למשל על מפעל "טבעול", המצוי בתחום ועד מקומי. מילוטל הגישה השגה על שומה זו ומשנדחתה ההשגה הגישה ערר לוועדת הערר הפועלת ליד המועצה האזורית מטה אשר. ועדת הערר קיבלה את עררה של מילוטל וקבעה, כי יש לסווג את נכסי מילוטל בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון. על החלטת ועדת הערר הגישה המועצה ערעור לבית המשפט לעניינים מנהליים בחיפה (עמ"נ 412/04).

ביהמ"ש המחוזי בחיפה, מפי השופטת גילאור, דחה את ערעור המועצה וקבע, כי חלוקת האזורים בצו הארנונה לא שונתה דה פקטו, וכי למרות השינוי לכאורה בצו החדש, זוכים יישובים מסוימים לתעריפי ארנונה מופחתים, המיטיבים עם מפעלים הנמצאים בתחומם. כן קבע בית המשפט, כי "חסד עשתה ועדת הערר" עם המועצה שעה שקבעה, כי סיווגה של מילוטל לפי התעריף הגבוה במקום התעריף הנמוך נעשתה בטעות (ולא בכוונה). כן קבעה השופטת גילאור, כי הגדרת האזורים החדשה איננה אלא שינוי קוסמטי בלבד להגדרת אותם יישובים במילים אחרות, וכי "עדיין החלוקה היא לפי מיהות המחזיק בנכס".

על הכרעה זו הגישה המועצה האזורית בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון (בר"ע 1074/05). בהחלטה קצרה ותמציתית מפי השופטת בייניש, נדחתה בקשת המועצה למתן רשות ערעור לערכאה שלישית, ובכך הושם קץ למאבק המתמשך בין המועצה לבין מילוטל. השופטת בייניש הבהירה נחרצות, כי פסיקת בית המשפט קמא, מפי השופטת גילאור, דחה את ערעורה של המועצה בהחלטה מפורטת ומנומקת, אשר בה נדונו ונדחו כל טענות המועצה, ולפיכך אין מקום ליתן רשות ערעור נוסף.

לכאורה מדובר בהכרעה נקודתית בסכסוך בין מועצה אזורית פלונית לחברה עסקית אלמונית, אולם נראה, כי מדובר בצעד נוסף להוקעתם של דפוסים פסולים, אשר רווחים במדינתנו, ולפיהם ניתנת העדפה למגזר אחד על פני מגזר אחר, בלא כל סיבה מוצדקת. את מפעל מילוטל ייצגו בכל הערכאות עוה"ד שמואל בורסי ורונית כהן כספי, ואת המועצה האזורית מטה אשר ייצג עו"ד איתן מימוני.

התוצאה הסופית: הערעור נדחה.

בית המשפט העליון.

בשם התובעים: עו"ד איתן מימוני, בשם הנתבעת: עו"ד שמואל בורסי, בשם אליהו: עו"ד ש. מורדוך.