נציב התלונות נגד היועץ המשפטי

6,921 תלונות הוגשו בשנת תשנ"ז למרים בן-פורת, במסגרת תפקידה כנציב תלונות הציבור - עלייה של %10 לעומת מספרן בשנה הקודמת. שיעור התלונות שנמצאו מוצדקות נותר בעינו לאורך השנים האחרונות - %35-%36.

כמו בשנים קודמות, גם אשתקד היו רוב התלונות - %22 - נגד רשויות מקומיות, שפעולותיהן הן הנוגעות ביותר לחיי היום-יום של האזרח. מבין משרדי הממשלה, המובילים הם המשרד לבטחון פנים (%8), משרד המשפטים (%5) ומשרד האוצר (%5).

הדו"ח השנתי של נציבות תלונות הציבור, שהתפרסם היום (ב'), נתן לבן-פורת הזדמנות לעסוק בשאלה עקרונית: חוות דעתו של מי גוברת - של נציב התלונות או של היועץ המשפטי לממשלה? הסוגיה התעוררה בעניינו של אליעזר הכסטר, שהיה נציב שירות המדינה עד אפריל 1983.

הכסטר עבד בשירות המדינה 41 שנים, ובשל כך היה זכאי לפיצויי פיטורים תמורת שש השנים שמעל 35 השנים, תמורתן קיבל קיצבה. כך לפחות חשבה בן- פורת; נציבות שירות המדינה סירבה לשלם את ההפרש, בנימוק שכך הורה לה היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין.

בהקדמה לדו"ח מבקשת בן-פורת להוכיח, כי חוות דעתה גוברת על זו של היועץ המשפטי. לדבריה, חוק יסוד מבקר המדינה מחייב את נציב התלונות לבדוק את חוקיות פעולות הגופים המבוקרים - והיועץ המשפטי, בהיותו חלק מן הרשות המבצעת, נמנה על הגופים הנתונים לביקורת.

אם לא תוכר עדיפותו של הנציב, מזהירה בן-פורת, יהפוך פיקוחו לפלסתר, ויצטמצם מספר המקרים בהם יוכלו המתלוננים לפנות אליו. בן-פורת סבורה, שמן הראוי לעודד פנייה לנציב התלונות גם כתחליף להליכים משפטיים, כדי להקל את העומס המוטל על בג"ץ.

אישיות ציבורית נוספת אשר העסיקה את בן-פורת היה הרב יונה מצגר, המועמד המוביל לכהונת הרב הראשי לתל-אביב. הוא התלונן על הרבנות הראשית, אשר חידשה בשנת 1993 את "תעודת הכשירות" שבידיו לרבנות עיר - תוך קביעת סייג, לפיה אין היא מספיקה לרבנות באחת מארבע הערים הגדולות.

הרב מצגר טען, שההחלטה נבעה משיקולים זרים (התנגדותו של הרב הראשי, הרב ישראל מאיר לאו, למינויו לרב הראשי לתל-אביב - א.ל). לאחר שלוש שנים של "לך ושוב", פנה הרב מצגר לבן-פורת, וזו פסלה את עמדתה של הרבנות הראשית, תוך מתיחת ביקורת עליה: "אין זה נאה להעלות ואין לקבל טענה בדבר אי תקינותה של תעודה כאשר היא מועלית שנים כה רבות לאחר שהוצאה". על פי הוראתה של בן-פורת, העניקה הרבנות לרב מצגר לפני שנה תעודת כשירות לכהן כרב ראשי בכל עיר.

ביקורת קשה נמתחת בדו"ח על פיקוחו של בנק ישראל על עמותה, שהיתה אמורה להעביר כספים של עולי חבר העמים לישראל. חלק ניכר מן הכסף, בהיקף מיליוני דולרים, נעלם בדרך, והממשלה כבר החליטה לפצות את הנפגעים. קודם להחלטה זו, פנתה אחת העולות לנציבות תלונות הציבור, וביקשה לבדוק האם בנק ישראל נקט באמצעים נאותים להגן על כספי העולים, כאשר נתן לעמותה אישור להעביר ארצה את הכספים.

בדיקתה של בן-פורת העלתה, כי בשנת 1996, כאשר החלו להתפרסם בעיתונות ידיעות על המתרחש באותה עמותה, ערכה יחידת הפיקוח על הבנקים בדיקה בבנק בו התנהל חשבונה. הבדיקה גילתה חריגות מן ההיתר שנתן בנק ישראל, וכן הסתבר, כי כספיהם של עולים הועברו לחשבונו של מנהל העמותה.

ממצאים אלו הועברו עוד ב-1996 למשטרה. בתחום פיקוחו, קבע אז בנק ישראל, כי העמותה דיווחה לו בצורה לקויה ב-1993 על פעולותיה, דיווח שהיה אחד התנאים לחידוש ההיתר של הפיקוח על מטבע חוץ להעברת כספי העולים ארצה. למרות זאת, האריך הפיקוח את ההיתר פעמיים, בשנה כל פעם, עד קיץ 1994.

עם זאת, מאחר שהמתלוננת העבירה את כספה דרך העמותה רק ב-1995 - לאחר שפג ההיתר מבנק ישראל - לא קבעה בן-פורת, כי הבנק המרכזי נושא באחריות לנזקיה.

פעילותו של הפיקוח על הבנקים נבדקה גם בנוגע לטיפול בתלונתו של תושב חוץ, אשר טען שהוטעה בידי פקיד בנק בארץ. האיש נטל הלוואה דולרית, אך רק במועד הפרעון הסתבר לו, שההצמדה לדולר היא חד-כיוונית, והוא לא נהנה ממנה בעקבות ירידת שער הדולר.

הלקוח התלונן בפני הפיקוח על הבנקים, ומשלא קיבל תשובה לאחר תשעה חודשים, פנה לנציבות תלונות הציבור. בדיקתה של זו העלתה, כי בנק ישראל היה חייב להורות לבנק להשיב ללקוח את ההפרש שגבה ממנו, אך לא עשה זאת. רק בעקבות הוראתה של בן-פורת, הינחה בנק ישראל את הבנק המסחרי לפעול בהתאם.

ארבע תלונות המופיעות בדו"ח עוסקות בפיטורים בלתי תקינים. עובדת בתחנת מע"מ טענה, כי פוטרה בעקבות סכסוך עם מי שהתמנה, במהלך עבודתה, למנהל התחנה. הסכסוך נבע מסירובה של העובדת לחתום, כדרישת המנהל-לעתיד - שהיה אז סגן המנהל - על עצומה לפיטורי יו"ר הוועד. בן-פורת קבעה, כי הפיטורים לא היו מוצדקים, וחייבה את אגף מע"מ לפצות את המתלוננת - שלא רצתה לחזור לעבודתה - ב-8,000 שקל.

עובדת בבית משפט השלום בתל-אביב טענה, כי פוטרה ללא קבלת זכות שימוע ראוי לשמו, כפי שנקבע בתקנות שירות המדינה, שכן לא ניתן לה במהלכו להביע את טענותיה בצורה חופשית. החלטתה של בן-פורת: השימוע נעשה שלא כדין, שכן הוא התקיים לאחר שכבר הוחלט לפטר את המתלוננת, והפרוטוקול מאשש את טענתה בדבר האופן בו נוהל. בעקבות הבירור הפיצה הנהלת בתי המשפט חוזר, ובו עיגנה את נהלי השימוע.

תלונה שלישית היתה של מנהלת חשבונות באיגוד ערים איזור שומרון (בתי מטבחיים ופיקוח וטרינרי). לטענתה, היא פוטרה לאחר שהסבה את תשומת ליבו של גיזבר האיגוד לסכומים חריגים, לדעתה, ששולמו למנכ"ל.

מועצת האיגוד אכן הפחיתה את שכרו של המנכ"ל. לאחר התנגשות נוספת על רקע מקצועי בין המנכ"ל לבין מנהלת החשבונות, פוטרה האחרונה. בן-פורת קבעה, כי הפיטורים נעשו שלא כדין, והורתה להשיב את המתלוננת לעבודתה.

המקרה הרביעי, והחמור מכולם, התרחש באחד ממשרדי הרישוי. בוחן נהיגה פוטר, לאחר שהתריע על נהלים ושיטות פסולים ובלתי תקינים לקיום מבחני נהיגה באופנועים ובקטנועים. האיש נדרש - בידי הגוף הממונה על כשירות הנהגים - להוציא רשיון אופנוע לאחר קורס מזורז של שבועיים, ומיד לאחר מכן נדרש לבחון תלמידים.

טענותיו, לפיהן רמתו נמוכה לעיתים משל הנבחנים, נפלו על אוזניים ערלות. הוא התריע באוזני הממונים עליו על הסכנות שאופן קיום המבחנים, אך לשווא; "שכרו" היה פיטורים. על פי הוראתה של בן-פורת, הוחזר הבוחן לעבודה, וקיבל פיצוי בגין התקופה שבין פיטוריו לבין החזרתו.

תלונות אחרות מלמדות על היצמדות בירוקרטית לנהלים, בלא לשים לב לבעיות האנושיות בפני הפקידים. הדוגמא הבולטת ביותר היא של אשה בת 75 תושבת גבעתיים, נכה ברגליה, עיוורת בשני עיניה, חולת לב וריאות, אותה מסיע בעלה במכוניתו. בקשתה לקבל חניית נכה ליד ביתה נדחתה, בנימוק שזכות זו מוענקת רק לנכה הנוהג בעצמו.

פנייתה של נציבות תלונות הציבור לעיריית גבעתיים נענתה בכך, שההחלטה התקבלה בידי ועדה רבת ניסיון, ואין מקום לסטות מן הנהלים הקבועים. בן-פורת קבעה: זהו מקרה חריג, בו יש להגמיש את הקריטריונים.

תושב סביון התלונן בפני המועצה המקומית על עלי אקליפטוס, הנושרים לתוך ביתו מעצים העומדים ברחוב. תשובת המועצה היתה, שהוא המתלונן היחיד, והיא מוכנה רק לאפשר לו למתוח על חשבונו רשתות מסביב לעצים. בן-פרות הורתה לגזום את העצים, וקבעה שאם הדבר לא ייעשה - יהיה המתלונן רשאי לגזום אותם על חשבון המועצה. המועצה התעלמה מהוראתה של בן-פורת, וכאשר פעל המתלונן בעצמו - הזמינה המועצה את המשטרה והגישה תלונה נגדו. התיק אמנם נסגר, אך הענפים טרם נגזמו.

בנק יהב סירב להעניק הלוואה לעובדת מדינה שיצאה לחופשת לידה. הנימוק: האשה נדרשה להציג תלוש שכר אחרון מן החודש שלפני בקשת ההלוואה, אך כזה לא היה בידה, שכן היא היתה כאמור בחופשה.

בן-פורת לא הצליחה להבין, מדוע אין הבנק מסתפק בתלוש האחרון שלפני החופשה (תשובת הבנק היתה: אלו הם הנהלים), והורתה לו לעשות זאת. בעקבות החלטתה של בן-פורת, שינה משרד האוצר את הנהלים בהתאם.

גמלאי הוטרד שוב ושוב בידי סניף המוסד לביטוח לאומי במקום מגוריו, אשר החליט משום מה, כי האיש עובד ויש לגבות ממנו דמי ביטוח. הדו"ח מפרט 15 הליכים בעניינו של המתלונן, מנובמבר 1995 ועד יוני 1996, כאשר האיש מנסה לשווא להסביר שאין לו הכנסות מעבודה.

בן-פורת מציינת, כי עובדי הביטוח הל אומי התעלמו, בזה אחר זה, מן הפעולות שכבר נעשו בעניינו של האיש, והטריחו אותו בפניות בלתי מוצדקות. בן-פורת אף הצביעה בפני מנכ"ל המוסד, יוסי תמיר, על הטיפול הכושל ועל הצורך להפיק לקחים ממנו