תחילתו של סוף העולם

אורסון וולס, שבשנות העשרים המוקדמות לחייו הספיק כבר להפוך לאגדה על בימות התיאטרון של ניו-יורק, בחר להציג את "מלחמת העולמות" ב-1938 כשורה של משדרי חדשות המתארים, כביכול, את האירועים בשידור חי. כך, במקום לשמוע דרמת רדיו רגילה כפי שציפו, שמעו המאזינים דיווחים נרגשים והודעות נואשות על פלישה של אנשי המאדים לעיירה קטנה בניו ג'רסי בשם גרוברס מילס (עיירה שאכן קיימת במציאות).

בשלב מסוים במהלך המשדר שמעו המאזינים המבוהלים הודעה של מזכיר המדינה של ארה''ב (שאותו גילם שחקן) שבו הצהיר שאנשי המאדים אכן פלשו לארה''ב, והאזרחים התבקשו לשמור על עצבים רגועים ולא להיכנס לפאניקה. ההודעה הזו כמובן רק חיזקה את הפאניקה של המאזינים שהאמינו למה ששמעו.

מצעד אנשי המאדים בתסכית הביא שואה על הכל. כל מה שנקלע בדרכם במהלך המשדר נמחץ. חילות היבשה וציי הימים של ארה"ב הגאה הושמדו בין רגע בדיווחי החדשות הנרגשים שהגיעו מדי רגע אל המאזינים. למעשה בשידור הזה אורסון וולס המציא את הז'אנר הידוע היום כ"מוקומנטרי", תוכניות בדיוניות המתחזות באמצעים שונים לתיעודיות. אך אז כמובן הקונספט והשם לא היו מוכרים כלל.

אמריקה בפאניקה

התוצאה הייתה בהלה המונית. אלפים שלא שמעו את השידור מראשיתו ולא ידעו שמדובר בדרמה בלבד חשבו כי הדיווחים ברדיו הם אמיתיים והחלו לברוח מבתיהם, להתפלל, והיה אף מי שניסה להתאבד מרוב פחד. הדיווחים על פאניקה הגיעו מכל רחבי המדינה. בניו ג'רסי, מוקד "ההתקפה", התעלפו נשים רבות בבתיהם לאחר שאימי השידור היגיעו לאוזניהם. בפילדלפיה התרוצצו אנשים ברחובות כשהם צועקים ובוכים, בניו יורק ובניו ג'רסי הובהלו אמבולנסים אל שכונות מגורים כדי להצילם מהתקפת גזים כביכול של החייזרים. בדרום ארה"ב כרעו קבוצות גדולות של גברים ונשים על ברכיהם והתפללו לישועה מבני המאדים הפולשים.

מערכות העיתונים, תחנות הרדיו ותחנות המשטרה הוצפו בקריאות טלפון. נשים אחוזות פחד שאלו מה לעשות. גברים שאלו בקול רועד להיכן להעביר את בני משפחותיהם. התחנה ששידרה את התסכית קיבלה למעלה מארבעת אלפים קריאות טלפוניות(!) עד שהפסיקה לבסוף את התוכנית, והחלה לשדר הודעות הרגעה כי מפלצות ממאדים לא פלשו לכדור הארץ.

אולם המאזינים הנפחדים מכל רחבי המדינה לא נרגעו כל כך מהר.

ההיסטריה הגיעה למימדים כאלה עד שאפילו מחלקת הבריאות של ניו-יורק פנתה אל מערכת אחד העיתונים וביקשה עצה כיצד לפעול למען הגנת האוכלוסייה. אחיות ורופאים היו בין אלה שפנו באמצעות הטלפון בכל מקום והציעו את עזרתם לפצועים והנפגעים מהתקפת בני המאדים.

נמצאו אפילו עדים לפלישה. אישה מבוסטון צלצלה אל מערכת עיתון ואמרה שהיא יכול לראות את האש ומכונות ההשמדה של אנשי המאדים מחלונה וכי שכניה מתכוננים להימלט מפני אנשי המאדים שאותם הם רואים בברור. בגרוברס מילס האמיתית הוזעקה בבהילות המיליציה כדי להילחם בחייזרים, אם כי אנשי העיר המופתעים לא הצליחו להבין למה הם אינם פוגשים את אנשי המאדים שהרדיו מדווח על מאבקם בהם.

מחקר שנעשה לאחר מכן בידי פרופסור האדלי קאנטריל מפרינסטון, שפורסם תחת השם "הפלישה ממאדים", בדק ומצא שמתוך כשישה מיליון איש שהאזינו לתוכנית לפחות מיליון ומאתיים אלף האמינו לה והגיבו בצורה כלשהי של פאניקה או היסטריה. בכל מקרה, על פי התסכית לפחות, לא היה להם ממה לחשוש - אנשי המאדים הושמדו לבסוף בידי חיידקים מכדור הארץ.

וולס נגד וולס

ה. ג. וולס, מחבר הסיפור המקורי (שלא היה לו שום קשר משפחתי עם אורסון), רתח מזעם למרות הפרסום המחודש שהוענק ליצירתו, ואיים להגיש תביעה.

אורסון וולס יצא מהעניין בשלום. במסיבת עיתונאים הצהיר שלא העלה על דעתו שתסכית רדיו תמים יגרום לסערה כזאת וכי כוונותיו היו ''תמימות'' לחלוטין. הפרסום שקיבל הביא אותו להוליווד, שם יצר את אחד מסרטי הקולנוע המפורסמים ביותר של כל הזמנים - ''האזרח קיין''.

אם היה תשדיר כזה מתבצע בימינו, אין ספק שוולס היה מוצא את עצמו טובע תחת גל תביעות פיצויים עצום על הנזק שגרם. לא ידוע אם אכן היו כוונותיו תמימות - תלוי איזו ביוגרפיה של אורסון וולס קוראים. ככל שהזדקן טען וולס כי הוא אכן רצה למתוח את הציבור ולגרום לפאניקה. מחבר התסכית, הווארד קוץ', הגיע גם הוא להוליווד וכתב שם עוד אחד מקלאסיקות הקולנוע של כל הזמנים - ''קזבלנקה''.

הפרסום העצום של השידור הביא אחרים לנסות לחקות את הנוסחה של וולס במכוון. ב-1949 שידרה תחנת רדיו בקוויטו, בירת אקוודור, גרסה משלה של תסכית הפלישה ממאדים, שהפעם תוארה כמתבצעת באקוודור. האקוודורים, למרבה הצער, סרבו להגיב בסלחנות למתיחה - המון זועם הצית את בניין תחנת השידור וגרם למותם של חמישה עשר מאנשיה שנלכדו בפנים.

נדמה שיותר מכל אותו שידור הראה את ההשפעה הגוברת והולכת של כלי התקשורת על המשתמשים בהם, עד כדי יכולת לגרום לפאניקה עם הטענות המטורפות ביותר. *