אין עשן בלי אש

סעיף 7 לחוק הגבלת העישון במקומות ציבוריים מסמיך גורמים שונים, בכללם רשות מקומית, להיכנס לכל מקום ציבורי, כדי לבדוק שאין עוברים על החוק. העירייה סוברת שעל חברות הסיגריות, כמי שאחראיות לנזקי העישון, לשאת בעלות הפיקוח והאכיפה של החוק. ובלשון כתב התביעה, "ייכבדו הנתבעות ו'יכניסו ידן לכיסן' המלא לעייפה, ויואילו לממן את מניעת הנזקים הנגרמים על ידן לציבור כתוצאה מהעישון הכפוי-הפסיבי".

העירייה ייחסה למבקשות עוולות שונות, כמו רשלנות, תרמית, מטרד לציבור, שקר מפגיע, דיני הגנת הצרכן. במיוחד התבססה התביעה על עילות עשיית העושר והחוק להטבת נזקי גוף. אלא שהשופט עמית הגיע למסקנה כי תביעתה של העירייה מחוסרת ידיים ורגליים, וכאמור, דחה אותה על הסף.

"אם 'נקלף' את התביעה ממחלצותיה נמצא, שהעירייה מבקשת להטיל על המבקשות מעין מס/היטל/אגרה שלא על פי דין", פתח השופט את שורת קביעותיו. השופט מזכיר, שלעירייה מקורות למימון פעילויותיה - גביית מיסים ואגרות, ובלבד שהסמכות לכך נתונה על פי דין. "כללי המשפט הציבורי והחוקתי, שוללים את כוחה של הרשות לגבות אגרה/היטל או מס מכל מין וסוג שהוא, ללא הסמכה מפורשת בחוק או מכוח חוק", נכתב בפסק הדין.

"העובדה שבתביעת נזיקין עסקינן, אל לה לטשטש את המהות האמיתית של התביעה והיא: הטלת חובה על המבקשות, לממן את פעילות האכיפה של החוק להגבלת עישון. בהיעדר הוראה שבחוק, אין בית המשפט רשאי להטיל על המבקשות חיוב, שמשמעותו היא, הטלת אגרה או היטל למימון פעילות הרשות המקומית".

עיריית חיפה סוברת שחברות הסיגריות חייבות לשאת בתוצאות הסיכונים שהן יוצרות. השופט עמית לא מתרשם: "ברם, אותה טענה ניתן להעלות כלפי יוצרי סיכונים נוספים ורבים בחיי היום-יום. כך לדוגמה, קשה להלום, כי נטיל על יצרני המכוניות לממן את פעילות האכיפה המשטרתית, אך משום שנסיעה במכונית יוצרת סיכונים תחבורתיים. או שמא נטיל על יצרני התרופות לממן פעילות שתכליתה לפקח על מכירות התרופות מחוץ לבתי המרקחת, כדי למנוע נזק לציבור? או נטיל על מפעלים מזהמים, לממן את פעילות האכיפה נגדם, שלא על דרך של הטלת מס או קנס או היטל?".

"תהא זו תוצאה לא סבירה", ממשיך השופט וקובע בפסק דינו, "אם בדרך של תביעה משפטית, נחייב יצרן של מוצר שניתן לעשות גם שימוש לא חוקי במוצריו, לממן פעילות שנועדה למנוע את השימוש הבלתי חוקי במוצר".

בתי המשפט נמנעים מלהפריט את סמכויות האכיפה שניתנו לרשויות מקומיות בדרך של חקיקה שיפוטית. לא רק זאת, אלא שהסכום שתבעה העירייה מחברות הסיגריות (24 מיליון שקל) הינו שרירותי. "כמה פקחים מתכווונת העיריה להעמיד כנגד סכום זה ולאיזה פרק זמן? שהרי תוקפו של חוק הגבלת עישון אינו מוגבל בזמן. ומה המנגנון שיבטיח כי העירייה לא תעשה שימושים אחרים בכסף?", מבהיר השופט את טיבה של אותה שרירותיות.

יתירה מזו, בסעיף 6 של החוק נתן המחוקק את דעתו למימון פעולות האכיפה של חוק הגבלת העישון במקומות ציבוריים. הקנסות שגובים פקחי הרשות המקומית מועברים לקופת הרשות במישרין.

פסק הדין מוסיף ומאיר טעות קונספטואלית הטמונה בתביעתה של העירייה. "החוק לא אוסר על ייצור סיגריות או ייבואן ולא אוסר על עישון סיגריות (ואיני נדרש לסוגיית הפטרנליזם כנגד זכות המעשן על גופו). החוק מופנה כלפי מפרי החוק, אלו הדשים בעקבם את החוק (ואת הסיגריה) ומעשנים במקומות ציבוריים. העקרון לפיו 'איש בחטאו יומת' הוא עקרון בסיסי, ואין מקום להלקות את המבקשות בכיסן, בשל חטאיהם של מפרי החוק".

"סיכום ביניים: לא די בכך שאין לגבות מס או היטל ללא סמכות מפורשת בחוק, בא חוק הגבלת עישון וקבע הסדר פוזיטיבי, לפיו הקנסות על פי החוק, יועברו לקופת הרשות המקומית. הוראה זו, בנוסף לעקרון החוקיות הנזכר לעיל, יוצרת סביבה טבעת של הסדר שלילי, ומהווה טעם נוסף בגינו מנועה הרשות המקומית לתבוע מגופים פרטיים לממן את פעילותה לאכיפת חוק הגבלת עישון".

פסק הדין חותם את ארון קבורתה של תביעת העירייה בקביעה, לפיה גם שתי העילות העיקריות שעליהן הושתתה התביעה - עשיית עושר ולא במשפט והטבת נזקי גוף - איך לומר בעדינות, לא ממש שייכות לעניין.

בסופו של יום, היוזמה נתגלתה כחסרת יסוד בחוק, ועיריית חיפה תיאלץ לשלם לחברות הסיגריות הוצאות בשיעור הלא נמוך של 75,000 שקל בתוספת מע"מ. כוונת העירייה אולי היתה טובה, אלא שכידוע, כוונות טובות לא מבססות עילות תביעה טובות.

(ת"א מחוזי חיפה 740/04 עיריית חיפה נ. דובק בע"מ ואח', פס"ד מיום 4.7.05. השופט יצחק עמית).