ועדת הערר לקחה סמכות להחזר האגרה

ביום 1.1.03 נחקק תיקון 65 לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה 1965. במסגרת תיקון זה הוטלה אגרה על הגשת ערר בפני ועדות ערר הדנות בענייני תביעה לפצויי פגיעה בעקבות סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה התשכ"ה - 1965. הטלת האגרה נומקה בעיקר כדי להרתיע מגישי תביעות סדרתיים, אשר בשיטת "מצליח" יזרקו את החכה לים, ואם יצא מזה משהו טוב - מה טוב, ואם לאו - אז לא קרה כלום.

לכאורה, ההיגיון שעומד מאחורי התיקון היה נכון ועמד בכל הקריטריונים של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ועיקרון המידתיות. דא עקא, וככל הנראה המחוקק החל להפעיל את ההיגיון האמור באופן לא מידתי, וחייב באגרה של 2.5% את התביעות שסכומן מעל 480 אלף שקל, וזאת מהשקל הראשון.

בעקבות תיקון 65 האמור, הוגשו בג"ץ 233/03, ע"י הח"מ נגד התיקון האמור, וכשבוע לאחר מכן הוגש בג"ץ 2542/03, אשר בקשו לבטל את התיקון או לחלופין לקבוע סכומי אגרה קבועים "ומידתיים", כדוגמת האגרה המשולמת על עררי מס שבח וכו'.

ואכן המחוקק, בתיקון 70, תיקן את העוול וקבע, כי בתביעות עד סכום של 500 אלף שקל תשולם אגרה בסך 837 שקל, ומעל סכום האמור תשולם אגרה של 1,675 שקל. אין ספק שתיקון זה הינו מידתי, הגיוני ואינו חוסם את דרכם של בעלי זכויות במקרקעין לדרוש פיצויים.

אך נשאלת השאלה, מה בנוגע לאותם עוררים, שהגישו בשעתו עררים לוועדות ערר על החלטות רשויות מקומיות שסירבו לשלם פיצויים, ואף שלמו את האגרה של 2.5%, אשר הסתכמה לעיתים בעשרות אלפי שקלים?

כידוע, על-פי סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה, ניתן להגיש תביעות על פיצויי פגיעה תוך שלוש שנים מיום אישור התוכנית הפוגעת. יוצא, שבשל העובדה שהמחוקק נמלך בדעתו וביטל את תיקון 65 לחוק התכנון והבנייה, היו בעלי זכויות שהגישו את הערר בעת שתיקון 65 היה בתוקף, ואילו בעלי זכויות אחרים באותה תוכנית המתינו עם הגשת העררים (כי כאמור יש להם עד שלוש שנים), וכעת, לאחר תיקון 70, לכשמגישים ערר לוועדת ערר, לא יצטרכו לשלם את האגרה של 2.5%, אלא רק סכום הקבוע שצוין לעיל.

ודא עקא, שהמחוקק גם הפעם בתיקון 70, כבתיקון 65, שכח לקבוע הוראות מעבר מתאימות, ולא התחשב בבעלי הזכויות במקרקעין, שבין לילה, וללא כל התראה מראש, שינו מצבם לרעה. את מה שהמחוקק שכח לקבוע תיקנה ועדת ערר מחוז מרכז בראשות עו"ד אייל מאמו, וזאת בערר מס' 552/04 גבי קופרלי ואח' נגד הוועדה המקומית לתכנון ובנייה ראשל"צ, אשר הוגש ע"י עו"ד שירה מושקוביץ.

בעניין קופרלי העורר טען לפגיעה מתכנית מתאר מחוזית חמ"ס/6/3/א לכביש 431. העוררים נאלצו לשלם אגרה בסך 79,000 שקל, בה בשעה שעוררים אחרים, שהגישו את הערר לאחר תיקון 70 הנ"ל לחוק התכנון והבנייה, שלמו 1675 שקל, כששני עררים אוחדו לדיון אחד שאמור להתקיים בעתיד.

העוררים בקשו להחזיר להם את האגרה הגבוהה בניכוי סך 1,675 שקל הנ"ל. העוררים טענו, כי לולא תקופת ההתיישנות הקצרה בתביעה לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה, הרי שהעוררים היו מושכים את תביעתם, מקבלים את האגרה הגבוהה ששולמה, ולאחר מכן מגישים ערר חדש ומשלמים את האגרה בשיעורה הנוכחי. העוררים טוענים, כי לפי דברי ההסבר שפורסמו בשעתו להצעת תיקון החוק, הרי שמטרת החיוב באגרה היתה למנוע מצב שבו מוגשות תביעות סרק או תביעות מנופחות. במקרה דנן, האגרה הגבוהה לא הביאה את העוררים לידי חזרתם מהגשת הערר, אלא הם התאמצו ושילמו את האגרה. מה שמורה, לטענתם, שהערר אינו בגדר "תביעת סרק", וכמובן שהעוררים לא ניפחו את סכום התביעה, מה שהיה מעלה את סכום האגרה, כך שהתביעות אינן בגדר "תביעות מנופחות".

ועדת ערר בראשות עו"ד אייל מאמו קיבלה את הבקשה בקובעה, שוועדת ערר מוסכמת להחזיר אגרה ששולמה, וזאת על דרך ההיקש מתקנות סדר דין אזרחי, הוועדה קבעה בין היתר, כי תקנה 15, לתקנות התכנון והבניה (סדרי הדין בועדת ערר בעררים לפי סעיף 198 לחוק) התשנ"ח 1997, מסמיכה את יו"ר הועדה לתת הוראות לגבי כל עניין הנוגע לסדרי דין בערר שלגביו אין הוראה מפורשת. בהעדר הוראה מפורשת לעניין החזרת אגרות, המהוות חלק מסדרי דין מסמיכה תקנה זו את הועדה, להורות על החזרת האגרה של בעל דין בערר.

ולעניין אבחנה בין החזר אגרה אשר לא נקבעה לגביה הוראה מפורשת, לבין תשלום הוצאות שלגביה ועדת ערר יש סמכות (ראה פס"ד ליק לייב נ' הועדה המקומית חדרה פד"מ כרך 7 חלקה 1, 1998, תשנ"ח), ועדת ערר קובעת: "לוועדת ערר סמכות לפסוק הוצאות, ועדת ערר תפסוק לבסוף הוצאות גם בענייננו, הסמכות של ועד ערר לפסוק הוצאות בסוף הדיון היא סמכות שאין עליה עוררין. נושא האגרה קרוב במהותו לעניין ההוצאות, אם כי מדובר בתשלום לאוצר המדינה ולא בין הצדדים, אך לטעמי אין מקום להחיל עליו הגיון שונה מבחינת הסמכות ושיקול הדעת שיש ליתן הוראות שונות בעניין זה לגביו שותקות התקנות".

אין ספק, כי החלטה זו של ועדת ערר מחוז מרכז מהווה נדבך נוסף בביטול רוע הגזירה שבא בעקבות תיקון 65, שאיש לא מסוגל עד כה לנמק את הרציונל שעמד מאחוריו ואף לא את אופן החלתו, אשר החיל עצמו על בעלי הזכויות במקרקעין מבלי שניתנה ארכה כלשהי לכניסתו לתוקף.

נשאלת השאלה מה בנוגע לבעלי זכויות, שאכן שלמו את האגרה הגבוהה, וועדת ערר קיימה דיונים בגין הערר שלהם? האם גם כאן לוועדת ערר סמכות להחזיר את האגרה הגבוהה ולהשוותה למצב שבו תבוטל ההפליה הלא מוצדקת? לאור ההיגיון של החלטת ועדת ערר, התשובה צריכה להיות חיובית.

הכותב מתמחה בדיני מקרקעין תכנון ובניה וממ"י.