חובת ההחלטה בהשגה על ארנונה

האם רשאי מנהל הארנונה ברשות מקומית לקבוע, כי השגה שהושגה בפניו לא הוגשה כדין, ולכן אין עליו חובה ליתן החלטה בהשגה? בית המשפט לעניינים מנהלים בתל-אביב משיב על כך בשלילה, וקובע, כי על מנהל הארנונה חובה להחליט בכל השגה המוגשת בפניו, והסנקציה של אי ביצוע חובה זו היא קבלת ההשגה על הסף.

המקום של ש. שמחה בע"מ (להלן: "המערערת"), מחזיקה נכס מקרקעין בתחום שיפוטה של עיריית תל-אביב בו היא מנהלת את עיסקה. בתאריך 19.9.02 הוגשה על-ידה השגה למנהל הארנונה בגין דרישת תשלום שהתקבלה אצלה ביום 27.6.02.

אין חולק כי מנהל הארנונה לא השיב על השגה זו בתוך 60 יום כמתחייב על-פי סעיף 4(ב) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) התשל"ו-1976 (להלן: "החוק"). לפיכך, הוגש על-ידי המערערת ערר לוועדת הערר, בו התבקשה הוועדה לקבוע, כי דין ההשגה להתקבל, לנוכח מחדלו של מנהל הארנונה.

ועדת הערר טענה, כי לא כל מסמך המוכתר בכותרת "השגה" עונה על הגדרה זו, ומאחר שניתן להשיג על הודעות תשלום שנתיות בלבד, אין לראות בפניית המערערת למנהל הארנונה השגה, ולפיכך אין להחיל עליו את הוראת סעיף 4 לחוק.

על החלטת ועדת הערר הגישה המערערת ערעור מנהלי לבית המשפט לעניינים מנהלים בתל-אביב, אשר נידון בפני השופטת שרה דותן. השופטת דותן קובעת, כי לצורך מתן ההחלטה בערעור היא אינה נזקקת להכריע בשאלה מהי דרישת תשלום, אשר בגינה רשאי אזרח להגיש השגה (האם עליו להגיש השגה על כל דרישת תשלום דו-חודשית, או שמועד הגשתה של ההשגה הוא עם קבלת דרישת התשלום השנתית), מאחר שלטענת המערערת דרישת התשלום עליה הוגשה ההשגה היתה הדרישה הראשונה שנתקבלה על-ידה ביחס לתקופה נשוא ההשגה.

גם בהנחה שניתן להשיג רק על דרישת תשלום שנתית, נישום, אשר דרישת התשלום הראשונה שקיבל הינה הדרישה הדו-חודשית, אינו מנוע מלהשיג על הדרישה, אולם מוטל עליו להבהיר בהשגה את הפרטים הנוגעים למועד קבלת ההודעה, על מנת לאפשר למשיבה לבדוק את הטענה לפיה ההשגה הוגשה במועד. מכל מקום, קובעת השופטת דותן, מחלוקת זו אינה מהווה צידוק לאי מתן החלטה בהשגה במועד שנקבע בחוק.

אין לקבל את הגישה לפיה מנהל הארנונה רשאי למיין את ההשגות המתקבלות אצלו, ולהשיב רק לאותן השגות אשר להשקפתו הוגשו כדין; ואילו השגות אשר הוגשו באיחור, או שאינן מתייחסות לדרישות שבגינן ניתן להגיש השגה, אינן מחייבות תשובה. תוצאה זו בא המחוקק למנוע, בכך, שבצד החובה להשיב בתוך 60 ימים קבע סנקציה, לפיה בהיעדר תשובה תתקבל ההשגה. גם באותם מקרים שמנהל הארנונה סבור, כי ההשגה לוקה בפגם המונע את הדיון בה, מחובתו להשיב לפונה ולהעמידו על כך, תוך פירוט נימוקי הדחייה.

בענייננו, קובעת השופטת דותן, בחר מנהל הארנונה שלא להשיב ורק כשחלף המועד, ולאחר פנייה נוספת של ב"כ המערערת, נשלחה תשובתה של גב' אתי כהן, מנהלת מחלקת שומה א' בעיריית תל-אביב. למותר לציין, כי גב' כהן אינה "מנהל הארנונה".

לנוכח ליקויים אלה ניתן היה לצפות, כי ועדת הערר תדון בערר לגופו, לאור העובדה, כי בדיון שהתקיים בפניה היתה התייחסות לגוף הטענות. מהחלטת הוועדה ברור, כי היא היתה מודעת למהות המחלוקת, אלא שהוועדה העדיפה לדון בשאלה המשפטית, ובכך, קובעת השופטת דותן, החטיאה היא את המטרה.

יחד עם זאת, היעדר התייחסות מצד המערערת לעובדה שהודעת התשלום, שהוזכרה בהשגה, היתה ההודעה הראשונה שהתקבלה על ידה, מנעה מהמשיבה את האפשרות להוכיח את טענתה באשר למועד קבלת ההודעה. לפיכך, קובעת השופטת דותן, אין לקבל את הערעור במלואו ולקבוע כי דין ההשגה להתקבל ללא סייג, כשם שלא היה מקום שלא לדון בטענות המערערת לגופן בשל חזקה, שמקורה לא הובהר, לפיה המערערת קיבלה את הודעת התשלום במועדה.

התוצאה הסופית: הערער התקבל, הדיון הוחזר למנהל הארנונה על מנת שידון בהשגה לגופה, ויתן החלטה בתוך 60 יום.

עמ"נ 111/05, בית המשפט לעניינים מנהלים בתל-אביב, השופטת: שרה דותן.

בשם המערערת: עוה"ד בר-עם ויקר.

בשם המשיב: עו"ד רייס.