גזלנות נוסח עיריית פ"ת

במילים אחרות, רשות מינהלית, כגון רשות מקומית, לא רשאית לפעול להפקעת מקרקעי הפרט מסיבות שרירותיות, שלא לצרכים חיוניים של הציבור הרחב (המקומי). לבטח, אין הרשות רשאית להפקיע אדמות רק כדי להעשיר את קופתה.

כנראה שעיריית פ"ת לא שמעה על הכללים הנ"ל. היא, מסתבר, הפקיעה אדמות פרטיות, וימים ספורים לאחר מכן היתה נכונה, במעין "עיסקה סיבובית", למכור לבעלי האדמות המופקעות את אדמותיו במחירים מופקעים. בתי המשפט ביטלו את ההפקעה.

בשנת 93, לבקשת הוועדה המקומית לתכנון ובנייה של פ"ת, פורסמה תוכנית, שבין היתר הפקיעה כ-1,500 מ"ר מאדמה השייכת לחברת מ. זיטמן בע"מ. ימים ספורים לאחר מכן פנתה החברה לעירייה בהצעה "לרכוש את השטח בחזרה".

הפלא ופלא, העירייה, שרק לפני ימים הפקיעה את השטח, היתה נכונה למכור אותו בחזרה לחברה, בסכום המופלא של 1.26 מיליון דולר. החברה סברה שהסכום מופקע. עברו שנים והחברה ניסתה שוב לרכוש את השטח מהעירייה, אך העירייה ביקשה סכומים שהחברה סירבה לשלם.

כלומר, מטרות ההפקעה היו-כלא-היו, ולמעלה מ-10 שנים העירייה לא עשתה עם השטח דבר, להוציא ניסיונות לקבל מבעלי הקרקע, החברה, כספים בעבורה. קצה נפשה של החברה מניסיונות ההתעשרות הפסולים של עיריית פ"ת, והיא תבעה לבטל את ההפקעה.

בית המשפט המחוזי בת"א הבין ללב החברה. העירייה עירערה לבית המשפט העליון, וזה דחה את ערעורה, תוך מתיחת ביקורת חריפה על מעשיה ותוך חיובה בתשלום הוצאות משפט לחברה, בסך 30,000 שקל.

העירייה ניסתה להיאחז בפס"ד קק"ל (בג"ץ 10784/02), שאיפשר הפקעה למרות אי מימוש מטרותיה המקוריות. שופטי בית המשפט העליון דחו את טענותיה, תוך ציון העובדה שבניגוד לנסיבות שבפס"ד קק"ל, במקרה הנדון לא זו בלבד שלאורך למעלה מ-10 שנים לא מימשה העירייה את מטרות ההפקעה ואלו לא היו לנגד עיניה, אלא שפעמיים היא היתה מוכנה "למכור בחזרה" את הקרקע לבעליה. לו רק החברה היתה נכונה לשלם מיליון ורבע דולר, למשל.

"הסיבה לכך שהמשא-ומתן לא הגיע לכלל הסכם לא היתה המטרה הציבורית שביסוד ההפקעה, כי אם העובדה שהסכום שדרשה הרשות עבור הקרקע, בהתאם לחוות דעתו של שמאי מטעמה, היה מופרז אליבא דהמשיבה, ולאחר מכן, הסכום שהוצע על-ידי המשיבה היה נמוך מדי לדעת העירייה", כתב השופט ריבלין.

"מתעוררת תמיהה רבתי (וזו לשון המעטה) כיצד ייתכן שוועדה מקומית יוזמת תוכנית בה מסומן מגרש כמיועד להפקעה וזמן קצר לאחר אישור התוכנית מסתבר כי אין המגרש דרוש לצורכי ציבור", כתב השופט גרוניס, בהוסיפו כי הוא מקווה שרשויות אחרות אינן נוהגות בדרכים דומות.

השופט רובינשטיין כתב מילים חריפות יותר. "אם ההפקעה נחוצה לצרכי הציבור, כגון לחניון או לצורך בניה אחרת, כיצד מוותרת הרשות על הצורך; ואם אין צורך בקרקע, על שום מה ייגבה תשלום מן הבעלים, הנאלץ "לרכוש את שלו"?, היקשה השופט בפסקו.

"נשווה בנפשנו כי הזולת, אדם פרטי, יבוא ויטול בחזקה נכס השייך לנו ואחר כך ירצה למכרה לנו, הרי יהא בעינינו גזלן רחמנא ליצלן", הוסיף וכתב השופט רובינשטיין, בציינו ש"אל אחטא בשפתי, ואיני תולה במערערות כגון דא". אז אם לא במערערות הנ"ל - עיריית פתח תקווה והוועדה המקומית - מותר להקשות, אז במי כן?

סופו של יום, עיריית פ"ת יצאה קירחת מכאן ומכאן. גם ההפקעה בוטלה, גם ניסיון ההתעשרות שלה נכשל, וגם קיתונות של ביקורות המציגים את מעשיה כחסרי תום לב. כך אולי ראוי להם למעשים שכאלו.

(עע"ם 8989/04 הוועדה המקומית לתכנון ובנייה פ"ת ואח' נ. מ. זיטמן ובניו בע"מ, פס"ד מיום 2.8.05. השופטים ריבלין, גרוניס ורובינשטיין).