קודם לקחו את שינקין, עכשיו את פרדס חנה

ב-1980, בדרכו למדגסקר, נקלע הנס פלדה ההולנדי לישראל. אחרי שפגש את אילנה הירשנברג, החליט להישאר. הירשנברג, בוגרת בצלאל, עבדה אז במשרד פרסום, ופלדה, שלמד צילום, לא ידע מה יעשה עם זה. "היה דבר שהרגיז אותו", אומרת הירשנברג, "נורות חשופות. וכך, יום אחד הוא לקח פיסת פוליגל שהיתה בבית, והפך אותה לאהיל יפהפה".

"אני אוהב לשחק עם חומרים", אומר פלדה, בעל ידי זהב. "לפעמים, בלי תכנון או סקיצה, יוצא לי מהמשחק מוצר ששובה אנשים. בעצם, דבר מהדברים שאנחנו מוכרים לא נוצר במקור כדי להרוויח כסף". את האהיל שהכין פלדה לנורה, הוא שיכלל ופיתח, והוא מוצר הדגל של 'פלסטיק פלוס' עד היום. "לווינו 500 דולר כדי לייצר את האהיל בייצור סדרתי", אומרת הירשנברג, ועשינו 'מכירה' בחנות של חברה בדיזנגוף בתל אביב. האהילים הראשונים נמכרו בגרושים, אבל אחרי שהם נחטפו כמו לחמניות, תוך כדי המכירה, שולש המחיר".

הזוג החליט למכור את מוצריו בחנויות נוספות, אבל נתקלו בבעיה שהפכה להזדמנות העסקית שלהם: "בימים ההם כמעט לא היו חנויות עיצוב, ובחנויות למתנות לא מכרו מוצרים חדשניים כאלה". בלית ברירה, הם פתחו ב-1982 חנות משלהם ברחוב שינקין בתל אביב, "כי היו שם חנויות זקנות ויפות ובעלת חנות פינתית עזבה את המקום אחרי 40 שנה".

הם קפצו על המציאה. שכר הדירה היה נמוך, כ-150 דולר לחודש, ופלדה והירשנברג חלמו לעצב בלילות ולמכור בבקרים. "בחרנו לעסק את השם 'פלסטיק פלוס', מתוך התייחסות ליתרונותיו של הפלסטיק, ולכל הדברים הטובים שאפשר לייצר בעזרתו. היום ברור לנו שיש אנשים שנרתעים מהמוצרים בגלל השם".

המדרון החל ב-4.11.95

ההצלחה האירה להם פנים וקו המוצרים הלך והתרחב. פלדה היה אחראי על העיצוב והירשנברג על הניהול. מכל הארץ הגיעו אנשים לרחוב המתעורר, ורכשו אהילים צבעוניים במחיר נוח. "עד 1995 נהנינו מתזרים חיובי והרגשנו שהנה 'זה' קורה לנו. אבל ב-4 בנובמבר נרצח רה"מ יצחק רבין, ז"ל, ומאותו יום התחלנו להתגלגל בירידה. הרצח השפיע על הכלכלה, על מצב הרוח, על הכל".

נאמנים להחלטה לעשות רק מה שמקורי ולטעמם, הם החליטו להישאר בעסקי העיצוב ולהחזיק בעסק, עד שנזרקו משם על ידי הבעלים, ופתחו חנות קטנה באותו רחוב. "גם כשמכרנו הרבה, העסק לא היה אף פעם מפעל כלכלי. שמחנו בזמנים הטובים, ולמדנו להתקיים גם בזמנים פחות טובים".

עם חלוף השנים הפכה האכזבה הכלכלית לאכזבה גם מהרחוב. "היינו מחלוצי שינקין. קיווינו, שיהפוך לסוהו של ישראל, עם דברים ייחודיים, ושאופיו המיוחד יישמר. ההתחלה באמת היתה נהדרת. מיכל נגרין פתחה חנות לידינו ו'מוסיקה פלוס' עשו מסיבות ברחוב. כהורים, הקמנו את גן ההורים מהראשונים בארץ, סייענו בשיקום הגינה ובהקמת המתנ"ס במקום". אלא שתחושת "ההבטחה הגדולה" שריחפה באוויר נגוזה עם השנים, והרחוב הפך ל"המוני. במקום חנויות מיוחדות נפתחו בתי אוכל. הייחוד נעלם, וחבל".

פרדס חנה: לא לגמרי אפוי

בשנת 94' החליטו הירשנברג-פלדה לעזוב את תל אביב. "בפרדס חנה מצאנו יישוב ששנינו אוהבים. מקום פתוח וחופשי, לא לגמרי אפוי, עם הזדמנויות. למרות שעברו לכפר, המשיכו לעבוד בתל אביב ולשווק את מוצריהם בחנות ובחנויות נוספות. אבל כשהמכירות ירדו, החליטו ב-2002 להעביר את העסק לפרדס חנה ופתחו חנות גדולה בחזית ביתם.

"העסקים אמנם לא כמו שהיו פעם, אבל כך גם הדרייב, האנרגיה והגיל. שני דברים פגעו בעסק: השוק שהוצף בחידושים ובחיקויים זולים מהמזרח; והמוטיבציה. אנחנו מאמינים במקוריות, ביושר, ביפה ובטוב, כדי שאנשים ייהנו מהם. אבל בעסקים יש הרבה לכלוך, שלא רצינו להכניס לחיים שלנו, גם אם זה פוגע בפרנסה שלנו, והמשכנו לעשות את מה שנכון לנו".

ממציא עצמו מחדש

בשנים האחרונות עבר פלדה לעסוק בתחום הבנייה האקולוגית מחומרים ממוחזרים. הוא מעצב ספסלים יפהפיים שבנה מגלגלים ישנים, בקבוקים, פחיות וטיח, וכך ממציא את עצמו מחדש. תחום האקולוגיה פורח היום, לאחר שאומץ על ידי גורמים במשרד לאיכות הסביבה, מועצות מקומיות, מוסדות חינוך וחברת החשמל. הם מצאו בדרך האקולוגית אפשרות לשילוב בנייה ייחודית עם פעילות קהילתית.

"מדובר בחומרים קיימים", אומר פלדה, "שבעזרתם בונים גני משחקים, פסלים סביבתיים, חומות ידידותיות לשכנים ועוד. המוסדות מזמינים פרויקט ואנו משתפים בבנייתו את התלמידים או הקהילה. הפעילות היא חינוכית ואקולוגית, והתוצר יפהפה".

היום, כשמעט קונים מגיעים לחנות ומכירות 'פלסטיק פלוס' יורדות, הפרויקטים החדשניים מסייעים לקיום שלהם. פלדה חולם להפוך את החנות לאתר שיוקדש כולו לעיצוב בחומרים ממוחזרים. "זה יקרה", הוא אומר, "לאט, אבל יקרה".

חלק גדול מהאנרגיה של הזוג מופנה כעת לפן החברתי. "תמיד היינו מעורבים בקהילה. חשוב לנו להשפיע על המקום שבו אנו גרים". מאז הגיעו לפרדס חנה הם יזמו שוק אלטרנטיבי הפועל במקום, "שיק-שוק", שמטרתו לאפשר אחת לחודש לאנשי המקום למכור ולקנות כל אחד את מרכולתו הייחודית.

הם פעילים גם ביוזמת "הבית הפתוח" המאפשר אחת לשנה הצצה לבתי 70 יוצרים החיים בפרדס חנה, והיו הרוח החיה בפרויקט "מקצה לקצה", שבו ציירו אמנים ואומנים שונים על עשרות ארונות-סעף במושבה. בימים אלה עובדת הירשנברג על פרויקט ששמו "מן הון להון", לדו קיום עם ערביי האזור.

הירשנברג: "לפני שנתיים קישרנו בין עשרה אומנים מפרדס חנה לעשרה אומנים, בעיקר נשים, מכפרי ואדי ערה והסביבה. כל זוג הציג את עבודותיו באותו בית, וההצלחה היתה פנטסטית. גם השנה, לקראת ראש השנה, יתקיים הפרויקט. אנחנו מחפשים ספונסר למיזם, ועדיין לא מצאנו, אך אנו נחושים להוציא אותו לדרך, למרות שמבחינה כלכלית קשה לנו לקחת את הדברים על כתפינו הדלות. הם ממלאים אותנו וגורמים לנו הרבה אושר".