בין הריסות בתים לחוות יחידים

לא רק שמדיניות הפיתוח הממשלתית מבחינה בין אזרחים יהודיים לבדואים, היא גם מצפצפת בדרך על שלטון החוק, הכל למען מטרה שלא ממש מתממשת

יום ראשון, 15.7.07, הממשלה מחליטה לפעול להסדרת מעמדן של חוות היחידים הקיימות בנגב ולהכין נוהל להקמת חוות יחידים נוספות בנגב והגליל. זאת, "בהמשך להחלטת הממשלה מיום 8.11.2002 - כאמצעי למימוש מדיניות הממשלה לפיתוח הנגב".

יום ראשון, 15.7.07 , פרס, השר הממונה על פיתוח הנגב מושבע לתפקיד נשיא המדינה.

יום שני, 16.7.07, מאות בדואים מפגינים מול הכנסת במחאה על הרס עשרות הבתים בכפרים הבלתי מוכרים. בדואים שבתיהם נהרסו מקימים במקום "מחנה פליטים".

רצף אירועים מקרי? לא בטוח. כולם קשורים ל"פיתוח" הנגב. אך מה מסתתר מאחורי המושג 'פיתוח'? עבור מי מפתחים? מי מפתח? מי זכאי ליהנות מפירות הפיתוח? והאם הפיתוח באמת מפתח?

שישה עשורים הבדואים מתלוננים על כך שכל פעולות פיתוח הנגב לא רק שאינן לוקחות בחשבון את צרכיהם, לרוב משמעותן היא דיכוי ואפליית האוכלוסייה הבדואית. דוגמא אחת בולטת לכך הן חוות הבודדים. בשנת 2002 ממשלת ישראל צידדה בהקמת חוות יחידים בנגב בכוונה לממש את פיתוח הנגב, כאשר המוטיבציה הגלויה היתה "לשמור על קרקעות הלאום" באמצעות הענקת שטחים גדולים למשפחות יהודיות, כנגד התפשטות כביכול של הבדואים והשתלטותם על אדמות מדינה. 30 חוות הוקמו בפרויקט שנודע בשם הכמו-טוסקני "דרך היין". החוות הוקמו ללא האישורים הנדרשים וללא תוכניות מוסדרות, שהרי "פיתוח" מסוג זה, בדומה למאחזים הבלתי חוקיים בשטחים, הינו לא פעם מעל לחוק.

חמש שנים חלפו ואותות הפיתוח דעכו. החוות אינן אטרקציה תיירותית, הן לא הביאו השקעות לנגב, וברוב המקרים קל להתבלבל בינן לבין הכפרים הבדואים הלא מוכרים: בשני המקרים המראה אינו מלבב ודומה שהוקמו בחטף כדי לא לעורר את שלטון החוק מתרדמתו. מה ההצדקה אם כן, להקים עוד ועוד חוות כאלה, ובניגוד מוחלט למדיניות התכנון הארצית ולהנחיות המועצה הארצית לתכנון ובניה?

החלטת הממשלה קוראת להלבין את המעשה הלא חוקי של הקמת החוות, בעוד פינויים והריסות שמורים לערבים בדואים או למזרחים בכפר שלם. כשיהודי מקים במימון ציבורי נדיב בית - זה פיתוח. כשערבי מקים בית כי אין לו כל אפשרות לספק לו ולילדיו מחסה - זה גזל קרקעות הלאום.

קריאת הממשלה להסדיר את ההתיישבות הבלתי חוקית של יהודים בנגב ולהוסיף לה עוד עשרות חוות חושפת את הצד האפל של מדיניות האפליה. לא בפיתוח הנגב עוסקת הממשלה, אלא בהעמקת הפער בין אזרחי המדינה.

השבעת השר הממונה על פיתוח הנגב לתפקיד נשיא המדינה, שהתרחש בין החלטת הממשלה על הקמת חוות יחידים לבין הקמת מחנה הפליטים הבדואי, ראוי היה שתסמן תחילתו של עידן חדש, אחר. כזה של פיתוח שוויוני וקידום הקיים, תוך ראיה כוללת וחזון משותף לכלל התושבים הגרים בו. עוד לא מאוחר - זה אתגר ראוי לנשיא שפיתוח הנגב יקר לליבו.

הרטמן היא רכזת פעילות ציבורית בעמותת "במקום" - מתכננים למען זכויות תכנון. ד"ר צפדיה חבר בוועד המנהל של במקום ומרצה במכללה האקדמית ספיר

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988