כמה חרדה יש בביס קטן של ופל

יום ההולדת ה-200 לצ'ארלס דרווין שחל ביום ה' האחרון, הוא הזדמנות הולמת לעסוק בתופעה המציבה קושי אמיתי להסבר אבולוציוני: התאבדות בכלל, והרעבה עצמית בפרט. עצוב לגלות שמותר האדם על הבהמה הוא ביכולתו לשכנע את עצמו שרקמות רכות על הירכיים הן דבר שלילי שיש להיפטר ממנו, ויכולתו להשתמש בכלים החדישים ביותר העומדים לרשותו (להלן: האינטרנט) כדי לשכנע אנשים נוספים לצום במשך שלושה ימים.

ועכשיו ההסבר: קהילות פרו-אנה ופרו-מיה, קיצור חביב ולא מסגיר של פרו-אנורקסיה ופרו-בולמיה, הן קהילות וירטואליות בהן חולקות נערות עם הפרעות אכילה תובנות לגבי דרכים יעילות להקאה, הרעבה עצמית, כדורים משלשלים ולמניעת אשפוז. הן התחילו להתפרסם ולהיחקר בעשור האחרון.

מירן בוניאל-נסים, דוקטורנטית בתחום הפסיכולוגיה של האינטרנט מאוניברסיטת חיפה, ערכה מחקר עצמאי בנושא כדי ללמוד את תפקידה של הקהילה במחלה המאוד אינטימית הזו. "הפרעת אכילה היא פתולוגיה אישית שאדם חווה, אבל ברגע שאותו אדם הופך לחלק מקהילה המחזקת פתולוגיה, הריטואלים האישיים והאינטימיים מקבלים תוקף, חיזוק ומחייבים כלפי שאר חברי הקהילה", אומרת בוניאל-נסים. "זו כבר לא נערה בבגדים רחבים העומלת על הסתרת דרכי ההרזיה מאחרים, אלא הימנעות ממזון היא פתאום משהו שעושים יחד. משהו כמו 'מי מצטרפת אליי ממחר לצום'?"

תמיכה עד מוות

לשאלה אם השתייכות לקהילה היא התפתחות חיובית או שלילית, אין תשובה חד-משמעית. "פרו-אנה מגדירות את עצמן ככת להרעבה עצמית של נערות שסובלות מהפרעות אכילה, שעדיין לא מעוניינות לקבל טיפול", אומרת בוניאל-נסים. "זה אומר שהן יודעות שיש טיפול ושהן סובלות מהפרעה מסכנת חיים, אבל הן מתחבטות בשאלה אם הן רוצות טיפול. הן יודעות טוב מאוד שיש אלטרנטיבה, אבל הן עדיין לא החליטו לבחור בה".

הפן החיובי של הקהילה הוא בתמיכה הרגשית שהיא מספקת לבנות, הצד השלילי של אותו מטבע הוא שהתמיכה גורמת לבנות להשתקע בפורום ולשקוע במחלה. בעידן הטרום-אינטרנטי, ההפרעה בודדה את הסובלת ממנה. היא לא יכלה לספר לאף אחד על המצוקה, כי התגובה שהייתה מקבלת היא "תאכלי משהו" או "את בכלל לא שמנה". לעומת זאת, בקהילה באינטרנט תמיד תהיה מישהי שתגיד "אני מבינה בדיוק איך את מרגישה", ואף תספק דרכים לייעול הירידה במשקל.

"נערות מגיעות כדי לקבל תמיכה", אומרת בוניאל-נסים, "סופסוף הן מצאו מקום בו מה שמטריד אותן לא נחשב לשטויות. יש שם דאגה אמיתית ואכפתיות ונוצרים קשרים שזולגים למיילים אישיים ולעולם הפיזי. מצד שני, הקשרים והתמיכה הזו מעודדים פתולוגיה שסופה במוות, או במקרה הפחות גרוע הפרעה שתלווה אותן כל החיים".

הקהילה מספקת גם נקודות ציון ויעדים לגיטימיים לשאוף אליהם - כמו הפסקת הווסת, נשירת שיער וצמיחת פלומה על הגוף. "יש משהו מאוד מדבק בקהילה", אומרת בוניאל-נסים, "בהתאם להפרעה, גם אלה ששוקלות 40 קילו חוות את עצמן כשמנות, אך בקהילה אם מישהי מגיעה ליעד מסוים הוא הופך נגיש ומעודד. לפני החשיפה לקהילה באינטרנט, נערה לא הייתה יודעת בהכרח מה הגבולות שלה בתהליך הירידה במשקל ולמה להשוות את מה שעובר עליה. היא יכלה לרדת 5 ק"ג בחודש ולהיות גאה בעצמה, אבל כאשר באתר הקהילה היא פוגשת מישהי שירדה 10 ק"ג אז פתאום זה לא שווה, היא מקבלת פרספקטיבה חדשה".

קשה למצוא קהילות פרו-אנורקסיה. "הן ניידות מאוד", מעידה בוניאל-נסים. "ברגע שיש להן תחושה שאנשים שלא באמת שייכים לקהילה נמצאים שם הן מעתיקות את מקומן למקום אחר ולכן קשה לאמוד את מספרן האמיתי. הן לא זמינות מספיק כדי שנוכל לשבת על מפתן הדלת ולחכות שהן ירצו טיפול. הבלוגים, לעומת זאת, נגישים ופתוחים לעין כל. בישראבלוג בלבד, לדוגמה, יש 700-800 בלוגים פרו-אנורקסיה, ועוד בלוגים רבים מחוץ לפלטפורמה הספציפית הזו".

פתוחות לביקורת

במהלך מחקרה, בחרה בוניאל-נסים 12 בלוגים של נערות אשר תייגו את הבלוג שלהן כשייך לפרו-אנה, שהיו פעילים לפחות חצי שנה, ודגמה מכל אחד ארבעה פוסטים (על תגובותיהם) באופן אקראי. במקביל, היא דגמה 48 פוסטים מפורום מחתרתי של קהילת פרו-אנה שהיה פעיל כשמונה חודשים. תוכנם של הפוסטים נותח כדי למצוא הבדלים בהתייחסות לאנורקסיה בקהילה ובבלוגים, בביטויי הקהילה בפלטפורמות השונות.

"החיים ורודים בקהילה של פרו-אנורקסיה. הרזון הוא אידיאל, הדברים מאוד פרקטיים, נוחים ונגישים והשלמות נמצאת בהישג יד. גם מחקרים מראים שקהילות של פרו-אנה רוויות בתיאורים חיוביים והתייחסות ממוקדת באירועי ההווה, אבל אין הישענות על תחלואות העבר או חששות לגבי העתיד", אומרת בוניאל-נסים.

"חשבתי שזה משהו שצריך לבחון, כי הפתולוגיה הזו הרבה יותר עמוקה ומתעתעת. על-כן, פניתי לבחון את ביטויי הקהילה בבלוגים, שהם פלטפורמה עצמאית שאינה מחויבת לנורמות קהילה כמו במקרה של הפורום. בלוג פרו-אנורקסיה ייקרא גם על-ידי אנשים שהם לא כאלה. התגובות לבלוגים מגוונות, בשונה מהסגירות ואחידות התגובות בפורום", היא מוסיפה.

כך, לדבריה, גולש אקראי שנתקל בבלוג כזה עשוי לכתוב "מה את עושה? משהו דפוק אצלך בראש!" ומישהו אחר יכתוב "חמודה, נראה לי שזו בעיה, בבקשה אל תצומי". יחד עם זאת, יהיו גם תגובות מעודדות כמו "אל תדאגי, היום היה לך בולמוס אכילה, אבל מחר תחזרי למוטב ותצומי".

הביטויים בבלוגים מורכבים יותר, ורואים בהם את ההתחבטות. הנערות מתארות כיצד הן מוכנות להקריב את החיים שלהן בשביל להיות רזות יותר, הן מביעות את התחושה שלא מבינים אותן, את הפחד ממה שקורה להן, את המחיר החברתי שהן משלמת, ואפילו ביטויי שנאה כלפי "אנה", חרטה ובקשה מאנה שתקבל אותה בחזרה.

"ניכר כי השיח הרבה יותר מורכב ורב-ממדי ממה שרואים בפורום הקהילתי, שם הפנייה יותר ברמה הפרקטית כמו איך להשיג משלשלים יעילים יותר", אומרת בוניאל-נסים. "עצם העובדה שבנות בוחרות להיות במרחב שנוי במחלוקת וחשוף לתגובה שלילית, יש בכך כדי לשמור על האופציה לצאת. מי שנמצאת בפורומים כבר מרגישה שהיא לא צריכה את ההדהוד של הסביבה, שמה שהיא עושה זה לא בסדר".

רק להושיט את היד

למחקר הייתה השפעה מעשית על בוניאל-נסים. "המחקר הזה טלטל אותי ברמה הכי פיזית. פתאום אני יודעת כמה קלוריות יש בכל דבר, אילו מזונות משמינים יותר ומה לעשות כדי לדכא תיאבון. אני יכולה לומר שהמפגש שלי עם האוכל הפך פחות מובן מאליו. אני יכולה לחטוף חטיף כי בא לי, אבל אני יודעת שאצל מישהי אחרת זה יכול לגרור בולמוס של אכילת תכולה של מקרר שלם וימים ארוכים של פיצוי. משהו שנראה לנו טריוויאלי יכול להפוך עולמות של נערות. אני מבינה כמה חרדה יש בביס קטן של ופל".

לדבריה, הבלוגים הם ספר פתוח ללמידה על אנורקסיה ומתוך הידע הזה אפשר לעזור לנערות הללו. "הנערה משאירה לעצמה את החבל כרוך על הצוואר, אבל לפחות היא נמצאת במקום גלוי וחשוף שניתן לשלוח אליו יד לעזרה. אנשי חינוך וטיפול צריכים להיכנס למרחב הווירטואלי, להכיר את התופעות ולנסות לתת מענה - יושבים מולנו ילדים, נוער ובוגרים על סף אובדנות, אין לנו שום פריבילגיה להגיד 'זה רחוק, כשהם ירצו הם יבואו ויבקשו עזרה'". *