גוף הדברים

המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק מציג לראשונה תערוכה המוקדשת כל כולה לעבודותיה של יוקו אונו. נקודת המוצא היא שנת 1971, שבסופה קיימה אונו את הופעת הבכורה הבלתי רשמית שלה במוזיאון. למופע 'וואן וומן שואו' רק מעט עדויות: לפי שלט שהעמידה אונו בכניסה, ניתן היה להבין שהיא פיזרה זבובים בתוכו, והזמינה את הציבור לעקוב אחריהם בשעה שהתעופפו מהמוזיאון החוצה ונעלמו ברחבי העיר. 40 שנה מאוחר יותר סוקרת התערוכה את העשור המכריע שהוביל לעבודת הגרילה הזו, באמצעות מיצבים, מיצגים, הקלטות סאונד, סרטים וחומרי ארכיון נדירים.

חלק מהעבודות, כאז כן היום, מזמינות אינטראקציה עם הקהל, ומטילות ספק בהבחנה שבין האמנות והיומיום. כך, העבודה 'Painting to Be Stepped On' מ-1964, הזמינה את הקהל לדרוך על בד פרוש על הרצפה, ולהשתתף ביצירה.

במהלך 11 השנים הראשונות של הקריירה האמנותית שלה (1971-1960), הייתה אונו חלוצה בעיסוק באמנות מושגית, בקולנוע ניסיוני ובמיצג. בעבודותיה התעמתה, בין היתר, עם סוגיות של מגדר, מעמד וזהות תרבותית. במיצג 'Cut Piece' הזמינה את הקהל לחתוך חתיכות מהבגד שלבשה בשעה שישבה דוממת על במה, ולאט לאט הופשטה מהכסות שלה.

ב-1969, עם סופו של העשור, שיתופי הפעולה שלה עם ג'ון לנון כללו את שביתת המיטה 'BedIn' המפורסמת למען שלום, ואת קמפיין 'WAR IS OVER! if you want it', שאז, כמו הזבובים שלכאורה שחררה במומה, הסתנן גם הוא למרחב הציבורי - בשלטי חוצות ענקיים ובמודעות בעיתונים.

סקס הוא כוח טוב - על התודעה הזקורה

אמנים: אנדראס פוקס, סוזאנה שלייר, אירינו דה-טוראל, רינת שניידובר, אבי ברג

איפה: גלריה שפרכסאל (SprechsaalL), ברלין/ מתי: 1 באפריל עד 27 במאי

לצד תערוכות האמנות בגלריה שפרכסאל (שפירושו: סלון-שיחה) מציעה עצמה הגלריה כמקום לדיון בעניינים קריטיים שהם חלק מהשיח התרבותי האקטואלי. התערוכה הנוכחית מצטיינת בדיון שכזה. מוטו אחד של התערוכה הוא ציטוט מתוך 'ארוחה עירומה' של ויליאם בורוז: "ספק אם בושה יכולה להתקיים בהיעדר חשק מיני".

התערוכה מצביעה באופן גלוי, שנע בין מרומז לישיר ועד בוטה, על הערפול והאמביוולנטיות, שלא לומר צביעות, שהחברה משמרת בכל מה שקשור למיניות. צילומים ישירים, כמו אלה שמופיעים בתערוכה, כמוהם כווידויים המבקשים, באמצעות חשיפה וגילוי של סודות הגוף, להשתחרר מכוחות מדכאים, משתיקים ומשתקים.

על פי אוצרי התערוכה, יחסו של הציבור לווידוי בכלל, ולווידוי המיני בפרט, הוא פרדוקסלי: מה שנחשב בעיני אחד יפה ומענג יכול להיחשב בעיני אחר מגונה ומביש, ואפילו מתועב. הסדרות השונות בתערוכה נוגעות במנעד שבין אינטימיות לאלימות, התמסרות לפחד, תשוקה לאימה. בכל המקרים מדובר בצילומי עירום של דמויות.

בתצלומיו של אנדריאס פוקס, למשל, גופם של המצולמים (עורם המקועקע) הוא חלל התצוגה. זה עשוי להפנט אחדים, ולדחות את המבט של אחרים. עירום, סקס, פורנוגרפיה והאופן שבו אנחנו מסתכלים על ייצוגים אמנותיים שלהם - זהו נושאה של התערוכה. "האם מחוץ לעולם האמנותי", שואלים האוצרים, "אנחנו מוכנים לשקול בכלל דימויים מיניים מפורשים שלא כדימויים פורנוגרפיים?".

מאמנות לקמפיין שהסתנן למרחב הציבורי. יוקו אונו וג'ון לנון

יוקו אונו: וואן וומן שואו, 1971-1960

איפה: המוזיאון לאמנות מודרנית (MoMA), ניו יורק / מתי: מ-17 במאי

רוי ליכטנשטיין. ARTIST ROOMS: Lichtenstein

כחלק מהתלייה מחדש של האמנות המודרנית, מקדיש המוזיאון הסקוטי שלושה חדרים ליצירותיו של אחד האמנים השנונים, הרדיקלים והמשפיעים של המאה ה-20 - רוי ליכטנשטיין. העיתוי כמעט לא משנה, תמיד טוב להציג את ליכטנשטיין.

כנציג מובהק של תנועת הפופ-ארט האמריקאית הגיב ליכטנשטיין לתרבות הצריכה ולתקשורת המוחקות ניואנסים, שאל את דימוייו מהעיתונות, מהפרסומת ומהקומיקס (ואף מהאמנות עצמה, כשהוא כולל הומאז'ים לאמנים כפיקאסו, מאטיס, מונדריאן ולז'ה) - ובאופן הזה העיר עליהם והאיר אותם מחדש, וצמצם את המרחק בין אמנות לסגנון (סטייל).

באמצעות סימני ההיכר של סגנונו - רישום סכמטי, קווי מתאר, מעט צבעים וטקסטורת נקודות - הוא בוחן את הקונוונציה של הקומיקס או של האמנות הקלאסית, כמו בציור הטבע הדומם עם קערת פירות. לתוך הציור הוא שותל את הסטריאוטיפ של היופי הנשי האמריקאי, מעצים אותו, מבודד אותו , ובאופן הזה מבקר אותו.

מלני דניאל. Piecemaker

איפה: גלריה שולמית, ונציה, לוס אנג'לס / מתי: מה-21 במאי

בשם התערוכה Piecemaker (המטליאה), שהוא פרפראזה על Peacemaker (משכין שלום), מצביעה מלני דניאל על האתיקה והאסתטיקה שבעבודות הציור גדולות הממדים שעליהן עבדה בשנה החולפת.

דניאל מטליאה יחדיו דימויים ודוגמאות משני עולמות שונים: ערבסקות אסלמיות וקווילט אמריקאי. בתערוכה היא מציגה ציורי נוף גדולים, לרוב יער או שוליו של יער, או מאגר מים רחב, ובתווך נמצאת תמיד דמות אדם או חיה, אובדים בסבך הצורות והדגמים שהיא מציירת.

במכחול ובצבע היא כמו רוקמת בבד, והמראות נחזים להיות נופים מתוך תבניות חוזרות (patterns) של צורה, תנועת מכחול וצביעה אקספרסיבית מרהיבה. אבל אין אלה נופים, אלא הזיות, והטבע בציורים הללו אינו פסטורלי - מכאן שהתקווה להימלט לתוכו בלתי ניתנת להשגה. גם השכנת שלום, כפי שנדמה שהיא מחפשת להרכיב במעשה הטלאים שלה, נדמית חסרת סיכוי.

הסדרה, המוצגת בתערוכה הנוכחית, מסמנת תפיסת עולם שונה בתוך יצירתה של דניאל: הסביבה המתוחה והטעונה פוליטית, שהציגה בשתי תערוכותיה הקודמות, מתחלפת בנופי הזיה. התערוכה רחבת הממדים תוצג בגלריה שולמית שב'ונציה של קליפורניה' - שכונה ציורית של לוס אנג'לס לחוף האוקיינוס השקט.

הכותבת היא אמנית, אוצרת ועורכת