אמנות חוצות

הנה משפט שכנראה לא חשבתם שתשמעו מאמנית: "כששאלו אותי איפה אני רוצה להציג את עבודות הווידיאו שלי אמרתי, 'בשירותים כמובן'", מספרת מיכל צטיאט, והאמת, היא לא היחידה שקיוותה להציג שם. בכל זאת, היא מסבירה, "זה המקום השני עם הכי הרבה התרחשות במועדון". ההסבר להצהרה המוזרה הוא פרויקט האמנות ASH, שבמסגרתו הפך מועדון הבלוק בתל אביב גם לחלל גלריה, באופן שנועד לשלב אמנות עם חיי הלילה.

לשילוב המעניין הזה אחראיות האוצרות מרינה פוזנר ומירב פרי דבש, והן לא לבד: תערוכות האמנות יוצאות אט-אט מהמוזיאונים ומהגלריות אל חללים אלטרנטיביים, קטנים או גדולים, חלקם מסחריים, אחרים בכלל וירטואליים - משיתופי פעולה בין מוזיאונים לפאבים, דרך חסויות של חברות מסחריות, ועד אפליקציות ייעודיות, נדמה שגם בעולם האמנות מתרחשת מהפכה בצריכה.

"הפעילות של מוזיאונים שמחברים את עצמם עם פעילויות מסחריות, יותר או פחות, נובע לדעתי מכך שכל העולם נמצא במציאות כלכלית די קשה", מסביר דיקן המדרשה לאמנות, האמן גבי קלזמר, כשהוא מתייחס לשיתופי פעולה לא שגרתיים בין אוצרים וחללים אלטרנטיביים. "כולם נאלצים לפעול ואף אחד לא יכול לשבת בשקט; כולם זקוקים לקהל ולהכנסות וכולם צריכים להראות פעילות. זה חיובי ברמה אחת כי יותר אנשים באים למוזיאון לראות, אבל הם לא תמיד באים מהסיבות הראויות. אם הם באים למסיבה ולא לתערוכה, אז המוזיאון הופך לעוד מקום המשווק תרבות במושג הרחב שלה או במושג המתרחב שלה".

הגבולות מיטשטשים.

"אני חושב שהכול בתנועה כרגע. קווים נמחקים, וכך גם ההגדרות בין האמנות הפלסטית מול קולנוע, צילום או עיצוב. כולם אמנים, כולם עושים דברים, ואם הם מעניינים זה מצוין ולא חשוב אם זה אופנה או אמנות או כל דבר אחר, כי כולם מנסים פה לעשות משהו שהוא יצירתי. ישראל זאת ארץ מוכת אמנות וכולם עושים אמנות. זה מתחיל להיות יותר קשה כשרוצים להיות פורצי דרך".

ומה לגבי פלטפורמה לרכישת אמנות במחירים שווים לכל כיס? גם אלה צצו בשנים האחרונות ומשווקים אמנות מקורית לקהל הרחב.

"אני מוצא את זה מאוד יפה. מה שקורה הוא שהמעמד הבינוני נשחק ונשארים כמה אוליגרכים ואנשים עשירים, אז גלריות קטנות ובינוניות מתקשות לשרוד, כי המעמד הבינוני, שפעם היה רוכש עבודות יחסית זולות, כמו רופא או עורך דין, כבר פחות עושה את זה משום השחיקה. לכן הפנייה לכלל החברה הישראלית מביאה לכך שהיא מפנימה את האמנות. בעבר האמנות הייתה יותר בשוליים, והיום היא חלק מתוך החברה".

נשמע כמו מהלך חיובי.

"כן, אבל צריך לזכור שאמנות חיפשה תמיד להיות בשוליים ויש קונפליקט שקיים כשאתה עושה משהו בשוליים שנהיה פופולרי והופך למרכז. הרי לאמנות יש אלמנט חתרני וביקורתי. הבעיה כיום היא שברגע שאמנות הופכת ליותר פופולרית היא גם הופכת לפחות מעניינת".

לילה מוטרף במוזיאון

פוזנר ופרי דבש, שיזמו את אירועי ASH במועדון הבלוק, הכירו במהלך לימודי אוצרות בטכניון, ובסיומו החליטו להרים את הכפפה לרעיון שהתבשל אצל פרי דבש לאחר ביקורה בגרמניה. שם היא ראתה במועדון לילה צילומים מרשימים בשחור לבן, שגרמו לה לתהות על התכלית של אמנות בחלל של מועדון לילה, על המוזיקה האלקטרונית, הסאונד, האווירה ועל הקהל הייחודי.

"המטרה שלנו הייתה לאפשר לאנשים לבוא ולחוות אמנות בחלל שאין בו כללי התנהגות, שבו אתה לא אמור להתנהג בצורה כזאת או אחרת, ולחוות אמנות דרך הגוף ולא דרך הראש", כך פוזנר. "אלה עולמות מנוגדים, כי במוזיאון אתה צריך להיות מנומס ולדבר בשקט, אז אתה עושה סיבוב והולך. פה אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה ולהחליט איך לחוות את האמנות".

החיבור עם הבלוק היה לדבריהן טבעי, והן החלו בגיוס כספים בקמפיין מימון המונים בהדסטארט. עד כה גויסו למעלה מעשרת אלפים שקלים, ובימים אלה הרחיבו השתיים את הקמפיין לגיוס תקציב נוסף, במטרה לקיימו במועדונים נוספים בארץ ובחו"ל. תחילה היה קשה לגייס את האמנים, מספרות השתיים, אך לאחר שהצטרפו החלוצים, ההיענות התגברה: "היה לנו מאוד חשוב שהאמנות שאנחנו מביאות היא מוזיאלית ולא מתפשרת", הן מדגישות. "העבודות לא עוסקות בחיי הלילה, ומבחינה אוצרותית אנחנו לא מכוונות את הצופה".

מה השתנה בהרגלי צריכת האמנות, לדעתכן?

"היום אנשים מחפשים את הדבר השונה ומשתעממים ללכת לקובייה לבנה, לעשות סיבוב ולפעמים להבין או לא להבין את מה שהם רואים. היום אנחנו רוצות לא רק לראות אלא גם לחוות, ולכן פחות היה חשוב לנו הטקסט האוצרותי או הקטלוג. ולא רק הצעירים מחפשים את זה ומבינים את זה, גם המבוגרים יותר בשדה האמנות סקרנים לראות ולחוות עבודות מיצב, וידיאו, צילום וציור דווקא ברחבי מועדון לילה ולא במוזיאון".

מי שמחפש דוגמה מוחשית למגמה הזו, מוזמן לבקר באירועי "רגע אחד - אמנות בחללים בלתי צפויים", המתקיימים הערב בתל אביב, זו הפעם השלישית. במהלך האירועים האלה, מסבירים המארגנים, הופכים מבני העירייה "למעבדה תרבותית, שמאפשרת לגופי תרבות ולאמנים עצמאיים להופיע על בימה לא שגרתית, המורכבת מחדרי עבודה, מחדרי ישיבות, ממסדרונות, ממרתפים ומגגות. האירוע עוסק בערכה של האמנות בחיי היומיום ועל נחיצותה בעולמנו יותר מתמיד".

החיבור של עולם האמנות עם חיי הלילה של תל אביב מתקיים בשנה האחרונה גם במסגרת שיתוף הפעולה של התדר עם מוזיאון תל אביב. הראשון הוא "רדיו בר", המשנה מיקום מדי עונה ונהנה מקהל חם, נאמן ואוהד; והמוזיאון, ובכן, הוא שם כבר שנים, וכמו באמנות, מנסה כנראה גם כן להמציא את עצמו מחדש.

שני אירועים התקיימו במסגרת שיתוף הפעולה, הראשון בחודש מאי והשני בתחילת אוקטובר. במסגרת האירועים מתקיים מארג רחב של מיצגים, מיצבים, מסיבות, מוזיקה חיה, הרצאות ועוד, שמתחילים בשמונה בערב ונמשכים עד לשעות הקטנות של הלילה כשהמוזיאון מתרוקן מאנשים וכוסות בירה ריקות מתחת ליצירות מופת משאירות זכר למה שהתרחש.

"זה התחיל כשקיבלנו תרומה של תמונה, ועמה הגיעה גם תרומה כספית לאירוע והתלבטנו מה לעשות", מסביר דודי פלג, מנהל אירועים במוזיאון תל אביב. "הקמנו צוות חשיבה ומישהו מחוץ למוזיאון הציע שניפגש עם 'התדר'. זו הייתה אהבה ממבט ראשון. הם הגיעו למחרת והקמנו צוות היגוי כשהתדר אחראי על הצד המוזיקלי, ואנחנו מביאים את הצד האמנותי (יחד עם פלג, בצוות לקחו חלק האוצרות רותי דירקטור ורז סמירה ושחר אטואן, צ' ק'). החיבור הזה, מתברר, עושה פלאים".

אתה מוזמן להשוויץ.

"לכל אחד מהאירועים הגיעו מעל 4,000 איש. קיווינו שאלה יהיו הכמויות, אבל זה היה מעבר למה שציפינו, וזה קהל מקסים, צעיר, רענן ואחר. בצד הצריכה של הפעילות הייחודית לאירוע, הם גם מסיירים בין תערוכות המוזיאון, שפתוח עד שלוש לפנות בוקר. האירוע מסתיים במסיבת ריקודים. הגיעו היפסטרים, צעירים, גייז, דתיים, והיו גם משפחות. זאת הייתה נקודת מפגש מאוד תרבותית ואיכותית".

המוזיאון מכניס מזה כסף?

"המוזיאון מכניס מהאירועים כסף, אבל לא מתעשר. אין לנו תמיכה מהעירייה, אנחנו מנסים לגייס חסויות ובעיקר תרומות. מחיר הכניסה למוזיאון ביומיום הוא 50 שקלים, כשהמחיר לאירוע במכירה מוקדמת היה 60 או 70 שקלים בקופות. אנחנו מתכננים כבר את האירוע הבא, ומקווים לקיים אחד מדי רבעון".

מה השתנה במוזיאון, או בקרב הקהל, שמביא להצלחת האירועים האלה?

"מה שהשתנה זאת הגישה במוזיאון והפתיחות. רוח המפקד היא 'תתנהלו בזהירות כי יש פה ענייניים של בטיחות ושל כספים', אבל ברגע ששומרים על הגבולות אז מנכ"לית המוזיאון מאפשרת לנו כאג'נדה להביא קהל צעיר, וזה משהו שאנחנו מאוד עסוקים בו".

בני 20 לא קונים כרטיס למוזיאון ביום חול?

"אני מניח שצעירים בני 20 ו-30 לא רואים את המוזיאון כמקום הבילוי הטבעי שלהם. הם יחפשו פאבים, מסיבות, מופעים בבארבי. אבל מרגע שעשינו את החיבור הזה עם התדר, פתאום הם מבינים שהמוזיאון יכול להיות מקום מגניב. בסוף האירוע האחרון, אחרי המסיבה, ראיתי כמה צעירים מאוכזבים שמנסים להיכנס חזרה לגלריות שכבר היו סגורות. הם שאלו מהן שעות הפתיחה כי הם רוצים לראות את התערוכה בפורמט רגוע יותר. רובם, אני חושב, לא היו מגיעים אחרת למוזיאון וקונים כרטיס".

במקומות הכי לא צפויים

השינוי בצריכת האמנות בקרב צעירים משרת היטב גם מותגים מסחריים. הבולט ביניהם הוא בירה מכבי, שחתמו החודש עוד קמפיין מיתוגי בשם מכבי ART, שבמהלכו התבקשו יוצרים לשלוח עבודות אמנות שיודפסו על-גבי תחתיות של בירה במהדורה מיוחדת. על-פי סמדר דורי-מעוז, מנהלת המותג, ההיענות הייתה גבוהה, ונשלחו אליהם יותר מ-500 עבודות של אמנים, חלקם פעילים ומוכרים בשדה האמנות המקומי.

"היום אנשים מחפשים תוכן וחוויה, וגם בחיי הלילה, במסעדה או בבר", אומרת דורי-מעוז. "הם מחפשים חוויה אחרת, וזה לא ירגש אותם אם לא יהיה שם תוכן; לכן בעלי ברים, מסעדות ובתי קפה שמים דגש אדיר וכספים על תוכן טוב, שהוא לא פעם תערוכות אמנות".

על-פי דורי-מעוז, פרויקט האמנות על התחתיות מנגיש את האמנות לקהל הרחב, ובכך המותג מייצר תמיכה תרבותית: "המוזיאון זה משהו מאוד ממסדי, אבל יש הרבה אמנות רחוב ואמנות אלטרנטיבית. הרעיון של הקמפיין היה להנגיש את העבודות לקהל הרחב, ולא חשוב לי אם אתה אמן מוכר או בקליקה של האמנים. אם זה יהיה מספיק יפה בעינינו, זה יהיה על התחתית. כל אמן שזכה מבין 15 הנבחרים מקבל 1,000 שקלים על הזכייה, והעבודה שלו תהיה בברים ברחבי הארץ".

על תחתיות של בירה ברחבי הארץ.

"על תחתיות של בירה, אבל במקומות הכי נכונים ומעודכנים".

אמנות 2.0

חיי הלילה זה לא החיבור היחיד החדש שחווה עולם האמנות, שמצטרף גם באיחור מגה אופנתי לעולם הדיגיטלי. דוגמה לחיבור ניתן למצוא באפליקציה חדשה, פרי פיתוח ישראלי, בשם Artbit. היא תושק רשמית בחודשים הקרובים בניו יורק, והיא מאפשרת לסרוק יצירת אמנות עם הנייד, לזהות את פרטיה ולקבל אינפורמציה על האמן שיצר אותה (עד כה, באפליקציה למעלה ממיליון יצירות אמנות). נוסף על כך ניתן לתכנן בעזרתה מפה המציינת אתרי אמנות ותערוכות ביעד נתון, וכן היא מתפקדת כרשת חברתית לצרכני אמנות.

"בהסתכלות עמוקה על המציאות הטכנולוגית הנוכחית, תהינו מדוע עולם האמנות הוא היחיד שנשאר בחוץ", מסביר מייסד ארטביט, איש ההיי-טק עופר עתיר. "המטרה הברורה שלנו היא לשנות את כללי המשחק בכל מה שקשור לאמנות. יש כאן דור חדש שמסתובב עם אייפון ומקבל אינפורמציה ממנו, אז למה שלא יקבל בתחום האמנות? יש קהילות ברחבי העולם - חובבי אמנות, אמנים, אוצרים, מגזינים, תערוכות, אירועים, ביאנלות, ועוד הרשימה ארוכה. רצינו לפתח ממשק ידידותי שייתן מענה ותקשורת קהילתית לכל אלה, ובעיקר לאלה שרוצים לדעת, אבל מפחדים לשאול".

הממד הדיגיטלי מאפשר גם עומק אמנותי נוסף, כפי שממחיש יניב יהודה אייגר, מבקר אמנות, יזם ואוצר שהקים לפני מספר חודשים את CREAM Contemporary Art, פלטפורמה לליווי, לאוצרות ולייעוץ לאמנים, וכן חלל תצוגה וירטואלי ברשת. "קרים זאת בעצם פלטפורמה שהיא אלסטית ומשתנה בהתאם לאופי הסיטואציה שבה כל אחד מהאמנים שמגיע אלינו נמצא", מסביר אייגר. "מדובר בליווי של האמנים, שבא לידי ביטוי באופנים שונים, וגם ביצירת רובריקה של תצוגת תערוכות ברשת".

התערוכה הראשונה שעלתה במסגרת הפלטפורמה לרשת אונליין היא של האמן יוני פזי, תחת השם Never the Same (אוצר: יניב יהודה אייגר, טקסטים מאת ערן הדס ואבי שיינבאום). פזי אסף בשנים האחרונות יותר מעשרים אלף דימויים שונים מרחבי הרשת, ואלה הועלו לתערוכת אונליין שמורכבת מתשעה ערוצי וידיאו במסך אחד, שהגולש יכול להפעיל בו זמנית או חלקית. התוצאה היא מארג של דימויים מתחלפים מדי שש שניות, חלקם בעלי אופי גרפי מאתגר לצפייה, שיוצרים חוויה אמנותית וויזואלית עוצמתית למדי.

"הגריד של הווידיאו בתערוכה לוקח את הבנאליות של הפרוורסיה, הסטייה והטירוף הגדול שכולנו לוקחים בו חלק ברמה כזאת או אחרת, ומייצר הקצנה של הסיטואציה היומיומית, של עודף המידע ושל ריבוי הערוצים", אומר אייגר. "התמהילים והקומפוזיציות של הדימויים מאתגרים את התודעה, וזה גם מה שקורה לנו ביומיום כשמהדורת החדשות יוצאת להפסקת הפרסומות ויש תחליבי רחצה מלטפים שנקטעים לטובת דקירות ברחוב".

זה רעיון שלא יכול לבוא לידי ביטוי בחלל של גלריה פיזית?

"יש יתרונות מובהקים בתערוכת הרשת, שבאים לידי ביטוי בכך שבכל הפעלה שלה, התערוכה נעשית שונה. כלומר, התערוכה שאת תראי בהכרח תהיה שונה מהתערוכה שכל אחד אחר יראה בהפעלה שונה".

יתרונות נוספים בתערוכת רשת, כפי שמדגים אייגר, הם ההגעה לקהל רב דרך השיתוף ברשתות החברתיות וגם זמן שהייה ארוך בתערוכה שנמצאת בכף היד ולא כזאת שרואים בחטף תוך כדי שיטוט במוזיאון: "את הטראפיק של הגולשים שנכנסו לתערוכה בדקתי בימים הראשונים של התערוכה ואפשר לומר שבהחלט מדובר במספרים מוזיאליים, בקנה מידה ישראלי, מבחינת כמות הכניסות בפרק זמן קצר. היכולת של תערוכת רשת להגיע למסות באופן ויראלי היא בפירוש משהו שונה וחדש בסדרי הגודל שלו. את התערוכות אונליין בן אדם חווה בצורה שונה, וזה כנראה אופק שאנחנו צועדים אליו. יחד עם זה, חשוב להדגיש שתערוכת רשת היא לא הד חיוור של החוויה הפיזית אלא הדבר עצמו; אני גם לא פוסל אפשרות שהתערוכה תוצג גם בממד פיזי בהמשך, ובהחלט ייתכן שיהיה לה ביטוי גם בגלריה".

גם אייגר הבין את היתרון שיש לא רק ברשת, אלא גם בחבירה לחברות מסחריות. יחד עם רעייתו, הסופרת והעיתונאית מירנה פאנק, יוצרים השניים פעילות אמנותית בחללים לא קונבנציונליים עבור חברות מסחריות בישראל ובברלין. "בברלין", הוא מדגים, "יצרה קרים מגזין מיוחד, ולאחר מכן גם תערוכות, עבור חברה חדשה שמייצרת מזרנים. היה להם חשוב לא להיות רק יצרני מזרנים אלא לדבר על תרבות שינה ועל תודעת שינה. מירנה יצרה עבורם מגזין אונליין, שאולי נולד בחטא במושגים של אמנות או עיתונות, אבל דווקא החבירה לגוף מסחרי מאפשרת חופש אמנותי שלא מתקיים במקומות אחרים".