הציור הישראלי ממציא עצמו מחדש - בעידן הדיגיטל

מהפך של דיוויד הוקני לא התרחש בנקודת זמן אחת. האמן הבריטי הוותיק, המוכר בעיקר בזכות הדיוקן העצמי האייקוני "שתי דמויות בבריכה", עבר תהליך אטי של דיגיטציה, שהחל מתישהו בשנת 2009: הוא גילה את אפליקציית "מכחולים" של אפל, והחל לצייר באמצעותה על האייפון שלו, ולאחר מכן על האייפד. את היצירות הוא שלח בעיקר למשפחה ולחברים קרובים. בשנת 2011 הוא כבר הציג תערוכות שלמות המבוססות על ציוריו באמצעות אייפדים. בעולם האמנות הגיבו למגמה הזו של הוקני באותו אופן זוחל, אבל כאשר הטכנולוגיה הלכה והתעצמה והתמונה החלה להתבהר, השאלות בנוגע לעתיד הציור החלו להתעורר. הדילמה הגדולה שבה עסקו מבקרי אמנות וציירים הייתה אם הציור צריך להתאים עצמו לרוח הזמן כדי להישאר רלבנטי, או שמא עבודת היד העמלנית והחד-פעמית היא סוד קסמו ואותה צריך לשמר.

"האמירה של מות הציור נזרקת כבר הרבה שנים לאוויר, ועדיין הוא חי וקיים ופורח", מרגיע האמן אלעד רוזן. "מבחינתי אין תחליף למדיום הזה. עובדה שהוא שרד את כל התהפוכות הטכנולוגיות". גליה חזן-תירוש, מבעלי בית המכירות תירוש, מסכימה: "לא משנה כמה מדיות חדשות ואספנים בתחום מדברים על איך העולם הדיגיטלי משתלט על עולם האמנות, אני מהשמרנים שחושבים שיש משהו של האמנות שצריך להתלכלך בו. הרבה אנשים מדמיינים בית שכל האמנות בו היא דיגיטלית, אבל במכירות הפומביות רוב האנשים מחפשים את הציור הקלאסי. היום כל אחד עם אייפון הוא צלם, והגבולות מטושטשים בתחום הזה. בציור זה לא קורה כי אם אין לך הטכניקה לצייר לא תיקרא אמן. זה משהו שטכנית הוא מאוד קל לזיהוי".

"אם תשאלי בן אדם ברחוב מהי אמנות, הוא יגיד קודם כול ציור", אומרת רותי דירקטור, אוצרת האמנות העכשווית במוזיאון תל אביב ואחת הדמויות הדומיננטיות בתחום. "הוא עדיין המדיום הכי בלתי אמצעי, הכי אהוב, פופולרי, מוכר ומעורר עניין. ריבועים שתלויים על קירות, צבע על בד, על נייר. הכי ראשוני ובסיסי. כולנו עברנו את זה - החזקנו ביד עיפרון או מכחול מתישהו - ואני חושבת שזה עדיין המדיום הכי בלתי אמצעי, מוכר ואהוב".