עולם שכולו טראמפ

מי מתנגד לפוליטיקלי קורקט? מי ששפה לא פגעה בו. גבר לבן

עולם שכולו טראמפ / איור: תמיר שפר
עולם שכולו טראמפ / איור: תמיר שפר

א. כולנו מכירים אנשים - ויש יותר ויותר מאלה כל הזמן. חלקם מתמודדים לתפקיד נשיא ארצות הברית, חלקם פוליטיקאים ישראלים, חלקם משתתפים בתוכניות ריאליטי, חלקם עיתונאים - שמתנגדים נחרצות לפוליטיקלי קורקט (ובעברית: תקינות פוליטית). זו צביעות, הם אומרים, תנו לנו להגיד מה שאנחנו רוצים בלי פילטרים ובלי מסכות. אנחנו רוצים לומר את האמת שלנו כמו שהיא מבלי שאיש יפגע לנו בחופש הביטוי הקדוש שלנו. אנחנו לא רוצים להסתתר יותר מאחורי ביטויים מכובסים ומולבנים. נמאס לנו מהפוליטיקלי קורקט, הם זועקים מדם ליבם, ובסוף מקנחים במשפט שאמור לסתום את הגולל על הדיון: מה זה צריך להיות?! כבר אי אפשר להגיד יותר שום דבר במדינה הזאת!

אתם יודעים מה משותף לכל האנשים האלה שכולנו מכירים, נכון? הם כולם, כמעט ללא יוצא מן הכלל, אנשים שמעולם לא נפגעו משפה פוגענית או משפה שאינה תקינה פוליטית. מי מתנגד לפוליטיקלי קורקט? בישראל זה כמעט תמיד יהיה גבר יהודי לבן, ובעולם סתם גבר לבן. כזה ששפה מעולם לא פגעה בו.

כמה קל להתנגד לפוליטיקלי קורקט כשאין כמעט ביטויים שנועדו לפגוע בך, מה? הרי אתה לא אישה שיכולה לקחת ללב כשאומרים "נקבה" ומתכוונים לפחדן וחסר אופי; הרי אתה לא ערבי שיש סיכוי שייעלב כשאומרים "עבודה ערבית" ומתכוונים לעצלנות ולחוסר מקצועיות, או שמעל ראשך מתנהל דיון עד כמה אתה מרעיש בבתי חולים; הרי אתה לא בעל צרכים מיוחדים ששומע שוב ושוב את הקללה "מפגר" נישאת כלאחר יד; אתה הרי לא הומו ששומע "מתרומם" או "קוקסינל", וכך הלאה. אם אתה לא מזרחי, מה אכפת לך שמזרחיים מיוצגים כמטומטמים בפרסומות? אם אתה לא אחד מכל אלה שהוזכרו לעיל - ובנוסף גם לא גמד, שמן, מגמגם, זקן, נכה, שחור, דוס או רוסיה - השפה היא ביתך, היא המקלט הבטוח שלך, היא תמיד לטובתך. אני לא מכיר מטבע לשון שלועג לגבר לבן רגיל ומציג אותו כאידיוט וכבהמה שטופת זימה שאינה כשירה לדבר. אתם מכירים?

אם אתה גבר לבן, השפה היא כוח העל שלך והפוליטיקלי קורקט הוא בשבילך ניג'וס, הפרעה לסדר התקין של הדברים כפי שהם היו אמורים להיות. בשביל מה זה טוב, לעזאזל?

ב. זה אולי קצת לא אופנתי ואפילו טרחני, אבל אבקש לדבר בזכות הפוליטיקלי קורקט. בזכות הנימוס. בזכות התפיסה שחיים ומוות ביד הלשון. חופש ביטוי זה אידיאל נהדר, אין חולק, אבל הוא עוות עד לבלי היכר בדיוק בידי אלה שחופש הביטוי לא נועד עבורם - הוא הרי תמיד היה שלהם בטאבו. כשהחזק צוחק על החלש הוא לא עושה שימוש בחופש ביטוי, הוא עושה שימוש באלימות. כשהרוב מזלזל במיעוט הוא לא מממש את זכותו להגדרה עצמית, הוא מפעיל דיכוי. אחד מסימני הדיכוי האלה, ואולי הפאסיבי-אגרסיבי מכול, הוא לומר דברים כמו: אה, ברור ש"פרה" זה מעליב, אבל תגידו לי: עוד מותר להגיד היום "שמנה", נכון? ואז לשאול בתמימות מזויפת: ולומר "מלאה", זה בסדר? ואז להיאנח כמי שניטלה ממנו זכות יסוד.

נכון. אני מדבר על זה בלי לדעת על מה אני מדבר, זאת האמת. אני גבר, אני אשכנזי, אני סטרייט, אני יהודי במדינת היהודים. אני החזק פה. מעודי לא חוויתי ביטויים פוגעניים על בסיס יומיומי. לא הוצגתי ללעג, לא הוחפצתי, לא הוכללתי, לא הפכתי לקללה. אין לי מושג מה ההרגשה. גם כשפוגעים בקבוצה שאני משתייך אליה לכאורה, אני לא באמת מתרגש. שנים של עליונות הפכו אותי חסין - וכשאני אומר "אותי", אני לא מתכוון אליי באופן אישי, כמובן, אלא לקבוצה. התרגלתי למעמד שלי, זה שלא עשיתי דבר כדי לזכות בו מלבד להיוולד במקום ובזמן מסוימים. עד כדי כך אני מחוסן, שאפילו כשהייתי בחו"ל ונתקלתי בביטויים אנטישמיים מעודנים יחסית, כמו בדיחות על יהודים, שרטוט באוויר של אף ארוך ומעוקל או חיכוך אגודל ואצבע בתנועה של ספירת כסף כדי לסמן "יהודי", לא נפגעתי. בעיקר הופתעתי ותמהתי ביני לבין עצמי: אה... אז ככה זה מרגיש?

ג. כשאתה בטוח במעמד שלך, השאר הופכים שקופים בעיניך והפגיעה בהם נראית לך כמובן מאליו, אפילו כסתם בדיחה חמודה ולא מזיקה. נו, מה את עושה לי עניין עכשיו כשאמרתי על האוטו שלפניי בפקק שזו בטח נהגת? מה אתה נעלב לי עכשיו כשבמשחק כדורגל צעקתי "יא הומו!" אל שחקן שטעה? הרי ברור שאין שום דבר רע בלהיות גיי. כשאמרתי עבודה ערבית לא התכוונתי אליך, יא סאחבי. אז נכון, אמרתי "אוטיסט", אבל זה לא אומר שאני לא מכבד את ההתמודדות הקשה של המשפחה, וכך הלאה. אלה בסך הכול מילים, זה לא שאני באמת חושב ככה.

וזה בדיוק העניין: אתה לא "צריך" לחשוב ככה. זה האוטומט שלך. כשאתה בטוח במעמד שלך, השאר נראים לך סתם נודניקים משהו-משהו. מה אתם סופרים לי עכשיו נשים, חרדים ומזרחיים בפאנלים אקטואליים? מה רע במה שיש? בשביל מה כל ההערות האלה ומה זה צריך להיות שכבר אי אפשר להגיד יותר שום דבר! אתם והפוליטיקלי קורקט שלכם, הרגתם אותנו.

ההיפוך הזה, של החזק המתקרבן, יכול היה להיות ממש קומי אם הוא לא היה אבסורדי: דונלד טראמפ מתגאה במרד הגדול שלו נגד המוסכמות כאילו הוא לא משתמש במוסכמות השפלות ביותר; בצלאל סמוטריץ' מתלונן שסותמים לו את הפה; וכל מתמודד אהבל בריאליטי, ועל זה כתבו כבר המון, מתגאה שהוא הולך עם "האמת שלו", דוגרי, ישר לפנים, ואף אחד לא יעצור אותו.

התרשמתי מאוד מתגובתה של קרין גורן השבוע. היה נראה שהיא באמת לוקחת את הדברים בספורטיביות. אבל גורן היא אישה חזקה - מי יודע איך הרגישו כל שאר השמנות והשמנים, שאולי יש להם קצת פחות ביטחון עצמי? הם בטח נעלבו, לא? ומה היה קורה אם, אני שואל את עצמי, גורן הייתה מגיבה אחרת ובמקום לנער את הביקורת בהומור ולשמור על פאסון, הייתה אומרת: נעלבתי. פגעתם בי. אני מבקשת שתבקשו סליחה. אין לי מושג מה היה קורה, וגם אין לי שום טענה לגורן, כמובן; אני פשוט חושב שזה עוד היפוך בנוסף להיפוך הקודם: אנחנו חיים בחברה שבה מותר לפגוע, זה אפילו ממש סבבה, אבל אסור להיפגע. אסור להראות חולשה. והחזק, הוא לעולם לא יבקש סליחה, מקסימום הוא "יסביר" למה התכוון.

ד. הפוליטיקלי קורקט אולי לא ישנה לבדו את העולם - בטח לא כשהוא מגרד פה ושם את גבולות הדביליות - אבל הוא התחלה נהדרת. זה לא סתם שהוא תוצאה או המשך של התנועה הפמיניסטית, ללא ספק התנועה האנושית החשובה ביותר מאז ומעולם. אבל עוד לא נולד השליט שיוותר מרצון על כיסאו. ואכן, להתרשמותי מחיפוש ברשת, יש הרבה יותר מאמרים נגד הפוליטיקלי קורקט מאשר בעדו - וכל החתומים על המאמרים האלה הם גברים. עוד הוכחה למי שייכים מנגנוני הכוח ומי שולט בדיבור.

הפוליטיקלי קורקט אולי לא יוכל למגר בעצמו את הגזענות, את ההומופוביה ואת השוביניזם, אבל בלעדיו אין שום סיכוי לעשות את זה - כי הכול מתחיל בשפה, וגבולות השפה, אם לצטט את האח ל. ויטגנשטיין, "הם גבולות העולם". מה גם שאנחנו רואים טוב מאוד לאן מובילה אותנו הדרך הנוכחית, לעולם שכולו טראמפ. יכול להיות שאלה חדשות טובות לגבר הלבן שמתיישב שוב על האוכף, אבל חדשות רעות מאוד לשאר האנושות.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988