"לבסס משמעות זה להגיד: הגעתי, לא לחשוב שיש יותר"

"לא צריך להיות כל הזמן בחתירה ליעד הבא" ■ הפילוסופית ד"ר תמי יגורי, שחקרה את משמעות הקיום, מניחה על השולחן כמה תובנות משנות חיים ■ ראיון מיוחד ל"ליידי גלובס"

אירוע החתונה שלה נדמה היה בעיניה כמו הנקודה ההיא באופק שאליה חתרה כל חייה, נקודת השיא בחיים. לקח לה שנים להבין שזו אחת האשליות הגדולות.

'מה אפשר לצפות מדבר שהתחיל בשיא של עצמו?', שאלה את עצמה לימים, 'סביר להניח שאיש אינו מאושר באמת בזוגיות בת שנים רבות. אז מה? ללמוד להסתפק בזה? להרפות? לוותר על חלום האושר של אהבה רומנטית?'.

"בחתונה הרגשתי כמו מטפס הרים שהעפיל לפסגה. אומרים שעד החתונה זה יעבור, אבל זה עובר אחרי החתונה. האושר של ההתחלה נשחק וההתרגשות והתשוקה מתחלפים בדברים שחלקם טובים, כמו ביטחון ותלות עמוקה, וחלקם פחות טובים, כמו תחושת מחנק, תקיעות ופשרה".

הפילוסופית ד"ר תמי יגורי, 53, היא היום אמא לשני ילדים (בן 23 ובת 20) וכן, היא גרושה. אחרי שלמדה לתואר במנהל עסקים, החליטה לעשות את הדוקטורט דווקא בפילוסופיה. היא חוקרת ומרצה בכירה, מומחית בפילוסופיה אקזיסטנציאליסטית. יגורי כתבה שלושה ספרים אקדמיים על הפילוסוף סרן קירקגור והוציאה עכשיו ספר חדש, שמרכז עבודת מחקר ארוכת שנים על 'פתרון חידת המשמעות'.

בראיון בלעדי ל'ליידי גלובס' היא מגלה מה העלתה בחכתה על המשמעות שמניעה אותנו, על התעתוע של נרקיסיסטים בדרך לכיבוש פסגות ויעדים, ועל האשליה שהגשמת חלומות מביאה איתה אושר.

איבדת את המשמעות שבנישואים משעה שדעכה תחושת האושר.

"כשמתאכזבים אי אפשר להימנע מהמחשבה שאולי טעיתי. אבל המחשבה הזו שגויה, צריך לתת לה לעבור, כדי לא לתקוע עצמי עם הציפייה שעם אדם אחר זה יקרה אחרת. האתגר הוא לשנות את מערך הציפיות שלי ואת הגדרת המטרה. לא למהר לשבור את הכלים ולהגיד 'ננסה אותו הדבר עם מישהו אחר', אלא לשאול עם מה אני יכולה להיות שבעת רצון, איפה אני יכולה להרגיש שאני כן גדלה בתוך הקשר".

ולוותר על התשוקה והחיות?

"בשלב בניית משפחה? כן. אני מוכנה לוותר על הפן הרומנטי בשביל המשפחה, כי עבורי יש שם מטרה חשובה לא פחות: לגדל את ילדיי עם האדם היחיד בעולם שאוהב אותם כפי שאני אוהבת אותם. ואם זה אומר לשים על אש קטנה את הנשיות והמיניות ושמחת החיים שנובעת מהן, אז כן, זה ראוי וזה מוצדק. הייתי נשואה 21 שנה וזו הייתה ההבנה שלי. לא הרגשתי קורבן. הרגשתי שאני עושה עם החיים בדיוק מה שאני רוצה, ואני מוכנה לשלם את המחיר".

מהמקום האקזיסטנציאליסטי של החופש לבחור?

"אי אפשר להיות מרוצה מהחיים מבלי שאני יודעת שזה מה שבחרתי. אחרת, ממה אני מרוצה? זה נשען על קירקגור שאומר: אתה זה מה שאתה בוחר להיות. הוא שם את הדגש על הבחירה. אדם הוא לא פוטנציאל, הוא סך הבחירות שעשה במהלך חייו. סארטר שם את הדגש על הפעולות שלך. לא מה תכננת, מה דמיינת, אלא מה עשית. בסופו של דבר, מה שעשית זה מי שאתה.

"כשהילדים גדלו והבית התרוקן זה השלב שבו אפשרתי לעצמי לחזור ולשים עצמי במרכז, ולשאול מחדש מה אני רוצה. כשהבן שלי התגייס לצבא נפרדתי מבעלי".

ומה למדת במסע שעברת?

"שאני אוהבת להתפכח מאשליות. זה הלימוד. אין לימוד אחר".

וכשהיחסים דועכים והמשמעות נעלמת?

"לא חושבת שאפשר לחסוך את זה. בכל תהליך מגיע השלב שבו יש שחיקה ומיצוי ורצון להתרענן ולהתרגש. בלתי אפשרי להתרגש ממה שכבר קיים בחיי בתור שגרה. נתאכזב, אבל זו הזמנה לחשב מסלול מחדש".

לחלץ משמעות מהעבר

בספרך את משלבת התייחסויות של אנשים שונים על משמעות חייהם. רונה רמון, למשל, מדברת על היכולת לאצור זיכרונות ולחוות אותם כדי לשמר תחושת משמעות.

"הנחיתי אותה לתזה, ואני מחוברת אליה. היא מצליחה לחלץ משמעות מהעבר, מהחלקים הטובים, מהנכסים, ולתרגם את זה לעשייה למען אחרים. היא משתמשת בחומרי העבר בצורה מודעת ומכוונת, ועם הרבה עבודה קשה של לתת זמן ומקום לרגעים ולחוויות. הרעיון הוא לתת ממשות לזיכרונות, כי עליהם אנחנו שמים את מרכז הכובד של המשמעות.

"היא עושה מה שויקטור פראנקל מנחה. אתה לא יכול לשנות את המציאות, אתה לא יכול לבטל את מחנה הריכוז או את זה שמישהו נהרג, חס וחלילה. אבל אתה יכול לשנות את יחסך למה שקרה. המשימה הזו מזוויעה - לשאול את עצמך: מה קיבלתי. המבחן הגדול של משמעות לפי פראנקל זה איך אתה מתמודד עם סבל שנכפה עליך. המשמעות, בעיניו, זה העבר שלך, זה הדבר היחיד שיש לו ממשות. העתיד חסר ממשות".

בספרו 'האדם מחפש משמעות' הוא הסביר שמה שנתן לו משמעות במחנה הריכוז ואפשר לו לשרוד את הזוועות, זה הצורך לספר לעולם מה שקרה.

"בזמן שהיה באושוויץ הוא ניסה לעודד בשעות הערב את חבריו לבלוק. הוא הנחה אותם לראות באור חיובי את כל חוויות העבר, את הקשה כמו את היפה. החיים בזמן עבר הם אופן ההוויה הבטוח מכל. הוא מציע להתבונן בקורת רוח בחיים שכבר חיינו, להכיר בחוויות ובזיכרונות כבנכסים השמורים בכספת. לזנוח את מורת הרוח הפסימית שמצרה על החולף והמתכלה. המשימה של מציאת משמעות בחיים מנחה לנהוג בחומרי העבר כמו ביצירות אמנות. זה לא מתכון לאושר מענג, אבל המשמעות אמורה לחלץ את האדם מתחושת ייאוש".

גמילה דרך שפע

בראיון מקיף אצלנו, תקף הפילוסוף ד"ר שמעון אזולאי את החתירה לאושר. הוא טען שזה רעיון הרסני ומסוכן למשמעות, מאחר שכל דבר שהוא בעל ערך כרוך בסבל.

"יש אינפלציה של השימוש במושג סבל. מי שמפציצים אותו בסוריה - סובל. מי שחי בשדרות וחוטף רקטות - סובל. זה שאני תקועה בפקק לעבודה ומקטרת - זה לא סבל. רוב הזמן אנחנו לא מתמודדים בכלל עם סבל.

"אם מישהו כל הזמן מזדיין ושותה ונמצא באקסטזה חושית - זו פאזה שאפשר לשהות בה ואפילו להקצין בה, לרוות, למצות ואז לעזוב. אני קוראת לזה גמילה דרך שפע.

"כשה'אני' מתעסק בעצמו מבוקר עד לילה, מתרחשת למידה של מי אני באופן נרקיסיסטי ואגואיסטי, אבל זו למידה חשובה. אם אנו מוותרים על השלב הזה ונהיים אנשים מאוד מחויבים, מוסריים ותורמים לאחרים, אנחנו קצת כמו תינוקות שמדלגים על הזחילה ועוברים ישר להליכה. זה לא בריא".

את טולרנטית כלפי הדגש המוקצן שאנחנו שמים היום על נראות? מצלמים את האוכל לפני שנוגסים ומעלים לאינסטגרם.

(צוחקת) "יש לי חברה שאומרת שהיא אוכלת גם אם זה לא מצולם. אני חושבת על זה דרך האלטרנטיבות. אם לאדם יש צורך נרקיסיסטי להתעסק ולצלם את עצמו ולחיות דרך החשיפה של 'תראו כמה אני פוטוגני ויפה ונהנה', מה האלטרנטיבה? להגיד לו: 'לך תתעסק בפליטים הסודניים ותרפה מהעיסוק בעצמך?'. אם הצורך הזה שם, צריך לתת לו מקום ממילא, אחרת הוא יתפרץ בדרכים אחרות. אני לא שותפה לביקורת נגד החגיגה של אנשים סביב עצמם. אני מקווה שרבים מהם ימצו את ההנאה שבזה ואז יהיו פנויים לעשות למען אחרים.

"כולם כל כך חכמים בלהסביר לאנשים מה הם לא צריכים לעשות. שמעון אזולאי מבקר את החתירה לאושר ומדבר על כך שצריך לחתור למשמעות ולהותיר עקבות, אך אם לא מיציתי את הצורך לעסוק בעצמי, הוא ירדוף אותי. ואז, לא אעשה למען אחרים מהמקום הנכון".

אבל משביעו - רעב.

"לא תמיד. כשהילדים שלי היו קטנים לא הגבלתי אותם בצפייה בטלוויזיה. בכל חדר היה מכשיר. הרעיון היה גמילה בשפע, והתוצאה היא שהיום הם צופים באופן מבוקר ומדוד".

אם כך, מי שמוצא משמעות בהדוניזם, במקסום העונג?

"שילך על זה!"

זה תמיד ייתפס כאידיאל נחות.

"לא בטוח, אם אדם אקסצנטרי, שעסוק בעצמו, הופך לאמן מזהיר כתוצאה מזה - זה נפלא. זו ההתפתחות הנכונה עבורו, וגם עבורנו. אם הוא צריך שיראו כמה הוא חכם ובסופו של דבר הופך מדען, הוא לוקח עד הסוף את מה שמסב לו הנאה ומגיע להישגים ייחודיים שמקדמים את החברה".

התהליך הזה לא מתקיים, בהכרח. יש מבוגרים שנתקעו שם, בשלב ההדוניסטי.

"אז מצד אחד הם נהנים, מצד שני יש בזה פן משעמם של אנשים תקועים. קירקגור הגה את הרעיון של שלושת השלבים: האסתטי, האתי והדתי. אתה מתחיל במעגל של חיה ותן לחיות, במובן של 'אני חי את חיי איך שאני רוצה ודיר באלק תגיד לי להפסיק'. הרעיון הוא לחוות את הדברים בטוטאליות".

לטרוף את החיים.

"יש כאלה שזה מה שעושה להם את זה: נשים, כסף, פרסום, מסיבות, נראות, נהנתנות, חושניות. אני אומרת - אם זה מה שמגרה אותך - תעשה את זה כמה שיותר, ולאט לאט תפגוש את המחירים של זה".

שהם?

"ייאוש. כי כל הזמן אתה צריך להגדיל את המינון בשביל אותו ריגוש, ואז אתה מבין שאתה עובד את המכניזם הזה, ולא הוא אותך. זה מוביל לריקנות, זה מפסיק להיות משמעותי.

"כשפילוסופים מכסחים את החתירה לאושר הם מפספסים את כל האנשים שצריכים להיות שם, ועד הסוף. אם לא היית עד הסוף נהנתן ואז בחרת לחיות חיים ממוסדים מוסריים, לא תוכל להגיד שבחרת באמת. הסיפור שלי הוא אותנטיות. זה המטבע היסודי של האקסיזטנציאליזם, החופש. והשאלה המרכזית היא: האם פעלת ממקום של חופש".

ואחרי שמיצית את הנהנתנות, אתה מחפש את השלב הבא שייצר אצלך משמעות.

"ואז אתה אומר אני אתחייב. לאדם, לקהילה, למקצוע, לאורח חיים ראוי. שם רובנו נשארים. אבל אם אתה פתוח ומתפתח, לא תיעצר שם. כי גם שם מה שיקרה זה שאדם מתחיל למצות את זה וירגיש שהוא חי פלקט, דימוי של חיים ראויים. זה המחיר של להיות נאמן למה נכון ומה ראוי. המחיר הוא אבדן החיבור לתשוקה האישית ולנוכחות האותנטית שלך כאדם. יצרתי בית, ריהטתי אותו, עיצבתי אותו, בתוכו אני מנהלת חיים של שגרה וסדר יום וזוגיות, גידול ילדים, מעורבות חברתית, עשייה מקצועית - הכול מדוגם, אפשר לצלם לז'ורנל. ואז אני יכולה להרגיש שהדבר שעמלתי עליו כל כך הפך להיות לי בית כלא מוכר עד זרא, וכבר לא נותן לי אותה חוויית משמעות כמו קודם. ואז הקירות מתחילים ללחוץ עליי. זו הזמנה לשאול מה הלאה".

וזה מביא אותך לפתרון הבא?

"הדתי".

תגדירי דת.

"מה שמעבר לך והוא לא ידוע. מעניין אותי ה'תדר', כמו שאת קוראת לזה. מרטין בובר קורא לזה דתיות ללא דת".

מי חי ככה?

"אני. אני אדם מאמין, שמחפש ומנהל את היומיום שלו לא רק דרך ה'כאן ועכשיו' החומרי המוחשי. הקדשתי את הדוקטורט לשאלה - איך אתה יודע שאין מעבר, הלאה, אחרי הדת. התפיסה שלי יהודית אקזיסטנציאליסטית אותנטית. זו דתיות שלא מחכה לשבתות וחגים ולצומות וסליחות".

רגע משנה חיים

הייתה התנסות שהביאה אותך למקום הזה, ששינתה אצלך את החיים? רגע של התגלות?

"היה איזה ערב שכתבתי את הדוקטורט. הייתי אז אם צעירה לשני ילדים קטנים וישבתי בסלון וקראתי את וויליאם ג'יימס על החוויה הדתית לסוגיה. ג'יימס הוא פילוסוף וגם פסיכולוג חברתי. הוא ראיין אנשים שסיפרו שחוו חוויה רוחנית ששינתה את חייהם מדיכאון לאושר, מחולי לבריאות. אתה קורא עוד מקרה ועוד מקרה וכולם מדווחים על תוצאה חיובית. אתה אומר לעצמך: 'במקרה הטוב הם הזויים, ובמקרה הרע צריך לאשפז אותם, אנשים לא מאופסים'. והוא אומר: לא מעניין אותי מה מקור החוויה שלהם. מעניין אותי שהם באמת עברו חוויה. הם היו מסוגלים לשים את ההיגיון בצד ולהתמסר. קראתי את זה ואמרתי: 'אני רוצה גם'.

"ואז, באמצע המהלך הכי רציונלי של החיים שלי - כתיבת דוקטורט - הצלחתי להגיד לעצמי: תאפשרי את החוויה ותראי מה יקרה. זו המתנה הכי גדולה שנתתי לעצמי חוץ מהילדים שלי. הסכמתי שהאינטלקט חסר את הממד החווייתי. אתה יכול להיות אדם מאוד חכם, אך לא תהיה אדם שלם אם לא תעגן את הקיום שלך בחוויה, ולכן לא אדם מאושר".

אז מה היה שם ברגע הזה?

"היה תדר. עור ברווז. לרגע נעלמתי לעצמי".

התעלות?

"לא יודעת. אתה נכנס למרחב שכולך בו, כמו אליס בארץ הפלאות. הייתי במקום שאני לא מכירה. אני מכירה דמיון, מכירה שכרות, מכירה אורגזמה. אבל זה היה מקום שאני לא מכירה".

בלי תה של שבט אינדיאני ובלי פטריות.

"רק מלהיות בתוך קונטקסט. וויליאם ג'יימס הנחה אותי".

כל אחד יכול?

"כן. לא כל אחד מבקש".

ואת ביקשת.

"אני בנאדם שעושה יוגה שנים, חייתי בקומונה של השיבננדה, טיילתי חודשים ארוכים בהודו ובדרום אמריקה. אני בנאדם מחפש, שגם לא מפחד מהלבד".

את אומרת, בעצם, שחווית חוויה שהיא מעבר לרציונלי. איך זה השפיע עלייך?

"בתוך היומיום שלי יש היום מקום לנשום את העולם באופן שמרחיב את הריאות. זה תרגיל באקזיסטנציאליזם, אני מקשיבה לטבע. אני מנסה להיעצר ולהיות שם, ולראות את הציפור, את העלה, את הרוח, המים, הסלעים. לתת להם נוכחות. ואני עושה אותו דבר עם אנשים, לא משאירה את המפגש שלי עם אחרים במישור של 'מה העניינים'".

את מרשה לעצמך לחוות.

"אבל חותרת כל הזמן לאיזון ושקט".

ומסוגלת לשהות בתוך אי ודאות.

"אין לי שליטה על הבחוץ. אני מוותרת על זה ומעבירה את השליטה פנימה. כשיפחיד לי מדי או יגעיל לי מדי, אני יכולה לעצור. כשהודו מגעילה לי מדי, אני יכולה לעבור למלון חמישה כוכבים, ואני אבוא לשם מהג'יפה של ההימלאיה, ממקומות שבהם אוספים מי גשם בדלי".

לצאת נגד התפלות שבקיום

אני מנסה להבין. אחרי כל כך הרבה חיפושים, האם הגעת למסקנה לגבי משמעות הקיום בעולם שיש בו הרבה מאוד אבסורד?

"השתכנעתי מאלבר קאמי. הוא בחר את מיתוס סיזיפוס כדי להסביר תפיסת עולם. כשרוצים להעניש מישהו באופן הכי קשה - לוקחים לו את המשמעות. והגאונות של סיזיפוס היא שהוא נאבק בזה, הוא מרד. הוא משל לכל אדם שמורד בקיום, לכל מי שמישיר מבט לסתמיות ולתפלות שבקיום, ויוצא נגדם".

איך את אישית מיישמת את התובנה הזו?

"המאבק שלי הוא להצליח ליצור עם מה שיש, ולא נגד מה שיש. מי שמחפש את התשובות לשאלות ה'למה' - למה דברים רעים קורים לאנשים טובים, למה אין צדק בעולם, מבין אחרי המפגש עם האבסורד שאין תשובות הגיוניות. יש שרירותיות בקיום".

אנחנו מחפשים בהירות ושיטה במקום שבו שולטת שרירותיות. אז איך רלוונטי המאמץ הפילוסופי של קאמי כשאין לנו שליטה על מה שקורה בעולם?

"קאמי אומר: אז מה? אחיה יום יום כאילו יש לי שליטה. המחשבה המפוכחת היא המחשבה שפוגשת בייאוש ולא מנסה לבטל אותו".

איך את שורדת את הידיעה המפוכחת שאין משמעות?

"אני בוראת משמעות ואני נותנת לה ממשות, וכשאני מצליחה ממש, אני מצליחה להאמין שהיא ממש קיימת. אני בוראת אלוהים וכשאני מצליחה ממש, אני מצליחה להאמין שהוא ממש קיים. את זה אני לוקחת מקירקגור. הוא שינה את חיי".

מה פראנקל היה אומר לקאמי?

"פראנקל אומר: תמיד יש משמעות. הוא נותן נוק אאוט, הוא תמיד מנצח עם השואה שלו, ואילו קאמי אומר באופן לוגי: יש לך שתי אפשרויות: או להכיר בזה שאין משמעות, או להכיר בזה שאין משמעות ולהיאבק בזה. מה אתה בוחר?

"בעיני פראנקל ההתמודדות עם סבל היא הכי משמעותית, כי זה האתגר הגדול ביותר. האושר מבטא סיפוק מרבי מהקיים. זה מצב שבו ממומשים הישגים כמו אהבה, כוח, כסף, הצלחה. האושר נראה כמו התשובה הברורה ביותר למי שמחפש משמעות, אבל המציאות לא תואמת למשוואה הזו. לא צריך ניסיון חיים מופלג כדי לגלות שהסבל נמצא כשגרה מתמשכת, ואילו האושר ארעי וחולף".

מה הדרך להתמודד עם הסבל?

"במקום לחפש רגעי אושר רבים ככל האפשר צריך להיערך ולקבל את הסבל כחוק השולט בעולם, זה הדבר היעיל ביותר. התייחסות כזו מונעת את ראיית הסבל כגורם לא צפוי. הסבל הוא הצפוי. היעדר הסבל הוא הראוי לציון. צריך למדוד את האושר בחיים לא לפי השמחה, אלא לפי היעדר הסבל. אנחנו צריכים להתמוגג מנחת כשאנחנו לא מרגישים כאב ראש. מי שסובל יכול להזכיר לעצמו שהכול יחסי, ושתמיד קיים סבל גדול ממנו.

"התשוקה לאושר עיוורה אותנו, היא גורמת לנו לא להכיר תודה על רגעים טובים שקיבלנו כך סתם. כיום אני מנסה לזהות בחיי את המובן מאליו ולקרוא לו אושר".

לכאורה, ניתן לצפות שאת שיא המשמעות נחווה עם הגשמת החלומות שלנו.

"לפעמים כשחלומות מתגשמים, יש ריקנות בחזה. ריקנות ולא אושר. כשהילד שלי נולד הוא היה מימוש כל חלום, כל מה שרק יכולתי לרצות. הייתי מלאה וגדושה בחוויות, אושר לא היה אחד מהן. אבדן משמעות יכול להתרחש דווקא בפסגה קיומית, בנקודת שיא שאליה הגענו.

"סבל הלידה ערער את מה שהיה עד אז משמעות חיי. הדבר שאליו ייחלתי התגלה כריק מאושר. הדבר המטריד בסבל הוא לא עצם הכאב, אלא הסתמיות שלו. העובדה שאין בסבל תועלת הופכת אותו קשה מנשוא. באחד הימים לקחתי את התינוק שלי לגינה. הייתי עייפה ועצובה והוא נח בשלווה בזרועותיי. הרגשתי כמה הוא סומך עליי. נשבעתי ברגע הזה שתמיד אהיה בשבילו. ההכרה הכתה בי: בני הוא ה'למה' של חיי. המסירות לו נעשתה תכלית חיי".

לייצר בלי מאמץ

פרופ' קרלו שטרנגר יצא בראיון ב'ליידי גלובס' נגד האתוס התרבותי הפופולארי שקורא לנו לצאת מאזור הנוחות. הוא טען שאדם צריך לפעול על פי טבעו.

"יש משהו נכון בזה. תקשיב לטבע שלך ואז תוכל לייצר בלי מאמץ, כמו לעוף בדאון. תגיע להישגים, אבל לא דרך זה שהכנעת את עצמך, אלא דרך זה שעבדת עם הדברים שאתה ממילא אוהב. אל תנסה להפוך למשהו שאתה לא. וזו הבשורה של קרלו - הדבר שלפעמים נכון לעשות זה להפסיק להתעקש להצליח איפה שקשה לי, ולהשקיע איפה שיותר קל לי. צריך לנהל נכון את כלכלת האנרגיה הפנימית. עם זאת, היו מקומות בחיי שהלכתי נגד אזור הנוחות שלי, והכרחתי את עצמי להשתנות, שזו הגאווה הכי גדולה שלי".

ד"ר שמעון אזולאי תקף את שטרנגר בעניין הזה וטען שזה רעיון הרסני, כי הוא לא מאפשר לך לחרוג מעצמך ולבסס משמעות.

"אני באה מתפיסה אחרת לגמרי. אחד הדברים הכי חשובים בעיניי לביסוס משמעות זה לומר לעצמי: הגעתי. לא צריך להיות כל הזמן בחתירה. המשמעות לא כל הזמן מסתתרת מעבר לפינה, כי אז חיי יהיו מלאי הבטחה וחתירה למשמעות, אך משמעות לא תהיה שם. להגיד 'הגעתי' זה לומר שהחיים שלי כמו שהם נראים היום בבוקר - זה זה!

"זה בדיוק המקום שבו אתה נגמל מהאשליה שיש משהו מרשים יותר, ענק יותר, גדול מהחיים, וקונפטי יורד מהשמים ואתה עף באוויר".

אבל אם אתה מחבק את הקיים רוב הזמן, למה שתטרח לשפר אותו? זה עלול להפוך אותך מסופק גם מול ביצועים חלשים, ולהנציח אותם, להביא אותך לידי ניוון.

"כשאתה מחבק את הקיים יש המון שיעורים שעובדים פנימה. תאפשר לעצמך לשכלל אותם, להסתכל במראה ולכבד את ה'אני' שניבט ממנה, שהגיע להישגים וחי חיים טובים ונעימים והתמודד בצורה מכובדת עם האתגרים והקושי.

"במקום לאמץ את התפיסה שאומרת 'תציב עוד אתגר, תרוץ לדבר הבא', אני אומרת: תישאר שם, תנשום שם ותלמד לכבד ולהכיר תודה לזה שניבט אליך. יש שם המון עבודה. מי שהגיע לשם כבש פסגה של התפתחות פסיכולוגית מרשימה. אם היו מסתובבים בינינו פחות אנשים שחותרים להצלחה ולכיבוש ויותר אנשים שחותרים לאיזון ושלמות פנימיים, העולם היה נראה לא פחות טוב, ואולי אפילו יותר".

את יוצאת נגד החתירה למקסום ההישגיות?

"האשליה היא שאם חיית חיים בנאליים, חיית חיים משעממים ולכן חסרי משמעות. ואני אומרת: יכול להיות שחיית חיים קטנים ואפילו משעממים, כמו הסנדלר אצלנו בשכונה, חיים לא זוהרים, בלי ללכת לפרמיירות, ובכל זאת יהיו לך חיים משמעותיים מאוד מאוד, כי הצלחת לייצר את תחושת הטעם והחיוניות מבפנים, והתאמת את זה למידותיך. היכולת להסתכל על עצמך במראה ולהגיד בסוג של השלמה וגאווה: 'זה אני, ואלה הם חיי, ובזה דייני, הגעתי'. זה הישג חיים אדיר.

"אנחנו צריכים ללמד את עצמנו להגיד: 'אני רוצה', ואז להרפות".

להרפות? זו הדרך שלך? זה בדיוק הפוך מהמיומנות של לגרום לדברים לקרות.

"אחותי, שמאוד אוהבת מה שאת עושה, אומרת לי כל הזמן: למה את לא חותרת להיות בשער של 'ליידי גלובס' כדי שכולם יכירו אותך? תכתבי לורד ותציגי את עצמך, תשלחי את הספר. אמרתי לה 'בסדר', ולא עשיתי עם זה כלום, לא היה לי כוח. הייתי בסוף סמסטר ועמדתי לפני נסיעה ארוכה ותרגום הספר לאנגלית. בראש אני מבינה שזה נכון, אבל זו מבחינתי יציאה מאזור הנוחות. וזהו, בזה זה נגמר. לא עשיתי עם זה כלום. ואז את התקשרת".

את מסוגלת לעשות דוקטורט ולכתוב ספר מושקע מאוד שמעטים מסוגלים, אבל אין לך כוח לכתוב מייל.

"הספר הוא אזור הנוחות שלי. להרצות הרבה יותר קל לי. אם היה לי קל הייתי כותבת לך מייל. אבל הקשבתי לעצמי ואמרתי: אל תכריחי את עצמך. משהו בי התנגד, כי אני לא בנויה למכור את עצמי, וחשבתי שאולי תגידי לי שאין לך זמן בשבילי".

לא תתאמצי לחרוג מעצמך עבור יעד משמעותי?

"מדריך היוגה שלי קם בחמש בבוקר כדי לתרגל יוגה. עבורי, לישון עוד שעה יוסיף המון אושר בחיים. וכשאני שואלת את עצמי למה את לא קמה מוקדם כדי לעשות יוגה, זה המקום שבו אני אומרת: הטבע יתגמל אותי יותר אם אני אשן את השעתיים הנוספות האלה ואקום בשמונה בבוקר".

כשנרקיסיסטים מגיעים למטרה, הם כבר עסוקים ביעד הבא שצריך לכבוש.

"גיליתי שלאנשים נרקיסיסטים אין חוויית 'הגעתי'. הם לא מבינים איזה מחיר מטורף זה לשלם עבור החתירה האינסופית. אתה חי כל עוד אתה משתוקק לדבר הזה. כשאני אומרת לך שהמטרה היא איזון ושקט, זה האנטיתזה של החתירה לעוד ועוד ועוד.

"כדי להימלט מהשעמום אנחנו מציבים לעצמנו מטרה ומתמלאים בתחושה שנהיה מסופקים כשהיא תמומש. וככל שהיא תהיה קשה יותר להשגה, כך יהיה סיפוקנו רב יותר, אבל כשהמטרה מושגת, האשליה נחשפת. התכלית האמיתית של המטרה היא הסחת דעתנו מהשעמום שאורב לנו. היום אני מבינה שהמטרות שהצבתי לעצמי ושנתנו משמעות לחיי נטעו בי את האשליה שאני מתקדמת. האמנתי שיום אחד, כשאגשים אותן, אשען לאחור בסיפוק ואחייך בהנאה. ומה קרה? השגתי חלק מהדברים, נכשלתי באחרים, נמלאתי שעמום ותסכול, ואז בהתלהבות מחודשת קבעתי מטרות חדשות. זו הונאה עצמית. ברור לי כעת, ואני מוכנה להודות בכך, שזמן קצר לאחר שאשיג את המטרה שוב אשקע בדכדוך. הסבל מספק תוכן ועניין בקיום. אם כל שאיפה הייתה מסופקת בו ברגע, איך היינו מעסיקים את עצמנו?"

צרו איתנו קשר *5988