הנהיגי - או לכי הביתה

יש משהו מדכדך בחוסר היכולת להחליט שצנח כנראה על חברת הכנסת שלי יחימוביץ'.

מצד אחד, ברור שעמיר פרץ, ובחירתו האווילית בתיק הביטחון, גרמו לה אכזבה קשה, שלא לומר שמטו לגמרי את הקרקע מתחת לכניסתה לפוליטיקה דרך החלון המעופש שעונה לשם "מפלגת העבודה".

מצד שני, יחימוביץ' לא מסוגלת לתת גט מילולי לפרץ. בראיון למגזין "ליידי גלובס", היא אומרת: "המילה 'מאוכזבת' לא מופיעה בלקסיקון שלי. אין ספק שנעשו הרבה שגיאות. לקיחת תיק הביטחון, למשל, הייתה שגיאה שכולנו משלמים עליה מחיר, אבל אני לא מתעסקת בהיבט הפרסונלי".

יפה להיווכח כי יחימוביץ' מתעקשת, גם בעולם פוליטי שכולו סכינים בגב, על ערך כה נשכח בהווייה הישראלית - "חברות". ועמיר פרץ, מה לעשות, הוא חבר ושותף לדרך.

אפשר היה להיאנח בהערכה אלמלא נגלה כאן שורש הבעיה. יחימוביץ' חייבת להבין שהאופציה להיות נחמדה, אנושית, לא קיימת מבחינתה הפעם. אם היא לא תברח לקצה השני של הרחוב, תוך שהיא מכבה את רמצי האמון הציבורי בפטרונה פרץ, אין ולא תהיה לה זכות קיום.

"פרווה"? "אנשים טובים באמצע הדרך?" לא הפעם, ולא שלי יחימוביץ'. איכשהו נדמה, שלשדרנית הרדיו האימתנית ההיא זה לא היה קורה.

יחימוביץ מספרת לנו גם, שהיא מתכננת להישאר בפוליטיקה "עוד 25 שנים, לפחות". כדי שחמישית מהתקופה הזו תתרחש בפועל, היא חייבת להפנים שלאוהדיה (וישנם, ישנם כאלה) אין שום כוונה להסתפק הפעם ב"חוג הארדקור פנים מפלגתי, הכולל קבוצה גדולה של סוציאל-דמוקרטים", אשר אמור לעשות חיים קשים ליו"ר הבא של מפלגת העבודה.

מה קרה לך, שלי? מתי לאחרונה ניסית להקשיב לעצמך באוזניים של אשת תקשורת? את באמת רוצה לקבע את מעמדך הלא מי-יודע-מה מכובד כיצור כלאיים - בין פוליטיקה לעיתונות, בין פשרה ל"הארד-קור", בין הובלה חברתית להסתפקות בנצחונות פוליטיים נקודתיים?

אם זה מה שאת רוצה, אין לי ספק שתיכשלי. אבל, אם תעיזי לקום עכשיו ולהוביל גוף חדש, נטול פשרות, שיעשה סוף-סוף משהו למען העניים, החלשים, הדפוקים והנרמסים; אם תעזי סוף סוף להנהיג כאן מלחמה בשחיתות ובשלל הידיים השמנמנות שבצלחת - אז, אולי, ישנאו אותך רבים מאוד. וכל האחרים יצביעו בשבילך.