אתם מעניינים להם את קצה הבולדוזר

א.

השבוע צחקתי. יחצן אחד שלח לי הצעה לראיין אחד מלקוחותיו, שמעולם - אבל מעולם! - לא נחשף בתקשורת. וכך תיאר היחצן את הקליינט: "הוא חד ושנון, מלא שמחת-חיים, מבלה במקומות הכי נחשבים בעיר, שותה על הברים הכי סואנים, גר באמצע העיר, גרוש בן 50 עם שלושה ילדים, 190 ס"מ של שרירים, תאום גנטי של שחקן הקולנוע סטיבן סיגל. פיליפ סטארק הישראלי. יש לו מנוי זהב למשחקי מכבי תל-אביב בגביע אירופה ביד-אליהו, הוא אוהב סרטים וספרים, ומעודכן בכל מה שחדש בעיר. השם שלו מפיל מהרגליים כל מי שמתמצא באדריכלות. איש מיוחד". ממש כך.

אין מה לומר, הגבר המושלם. מאז הסיפורים של עו"ד צבי לידסקי ז"ל ב"לאשה", שהייתי קורא כילד אצל סבתא שלי וכל-כך אהבתי, לא נתקלתי בכזה גבר-גבר. כתבת-מגזין מהלכת על שתיים, ואין ספק שהסטיבן סיגל עושה את ההבדל.

לראיין את האיש? אפילו לא עבר לי בראש. אנשים מהסוג שהרגע תואר הם בדרך-כלל משעממים לאללה (מנוי למשחקי מכבי? פיכס!), וסביר להניח שברגע שאנחנו מדברים כאן, ג'יפ של איש מהסוג הזה חונה על מדרכה וחוסם עגלות-ילדים.

אם היה אפשר לקמט אי-מייל הייתי מקמט, אבל משום-מה המשכתי לקרוא את ההודעה הביזארית הזו לעיתונות. ככל שהמשכתי לקרוא, צחקתי פחות.

ב.

הקליינט, מתברר, הוא אדריכל של מגדלי-יוקרה לעשירים. אני ממשיך לצטט: "מה לדעתכם המשותף לעשירי ישראל הבאים: גבי רוטר, מירית עופר, אהוד ברק, נאווה ברק, צדיק בינו ואחרים? כולם עלו על הטרנד החדש שנושאו - מעבר עשירי תל-אביב מווילות צמודות קרקע באחוזות פרטיות לטובת וילות צמודות גינות בבנייה לגובה. פני הרקיע של תל-אביב השתנו ללא היכר בשנים האחרונות, ומגדלי יוקרה נבנים בזה אחר זה".

נכון, מדובר בטרנד לוהט כמו בערך עודד מנשה, אבל עכשיו מגיע החלק קורע-הלב: "חלק מעשירי עירנו לא רוצים יותר לנקר עיניים בגלל הבדלי המעמדות שהולכים ומחריפים בעם. הם מעדיפים להסתתר במגדל דירות יוקרתי, ולרכוש דירה שלעיתים שווייה מגיע ל-6 מיליון דולר, רק כדי לא להיות חשופים לעיניהם של כאלה שלא יכולים להרשות לעצמם, שמטיילים ליד האחוזות שלהם ומתרגזים.

"גם השיקול הביטחוני משחק תפקיד. יותר קל לפגע ולהשחית וילה צמודת קרקע, מאשר מגדל שהלובי שלו מאובטח על-ידי שומר חמוש ומצלמות במעגל סגור מתעדות ומנציחות כל תזוזה מסביב לבניין".

אני חושב שהבנתם את הנקודה, ומקווה שהזלתם דמעה על העשיר המסתתר בדירת ה-6-מיליון-דולר שלו, מפני אלה שלא יכולים להרשות לעצמם ו"מתרגזים".

העשירים, אם כן, מתבצרים בחברת עצמם במגדלים ובפרויקטים יוקרתיים. במקום להוציא את העיניים לאנשים שאין להם, כמו עד עכשיו, מעכשיו הם מוציאים את העיניים זה לזה.

ג.

העשירים, בעצם, מנהלים סכסוכים טריטוריאליים בלתי פוסקים עם המדינה, כלומר איתנו, עם הציבור. אפשר לומר שאנחנו נמצאים במלחמה מתמדת נגד העשירים. התיאבון שלהם לשטחים הטובים באמת לא יודע שובע, ויצר ההשתלטות שלהם לא יודע מנוח; הם משתלטים על הים, הם משתלטים על האדמה, והם משתלטים על השמים, מטילים צל ענק על הכניסה לעיר, מנכסים לעצמם את האור, הרוח והשמש.

בכל פעם שאני חוזר מהעבודה ונכנס העירה אני מרגיש את הטמפרטורות עולות. כשהיינו ילדים, היינו משחקים עם השמש ושבר של מראה, מסנוורים בעזרתו, מציתים בעזרתו אש. זה בדיוק מה שהם עושים עם המגדלים שלהם: זו מראה ענקית שבעזרתה הם מסנוורים אותנו, ובעזרתה הם גם יעלו אותנו באש יום אחד.

השיטות שלהם הן שיטות גרילה: הם בוחרים את המקומות הטובים, ואז מתחילים. קודם כול קוראים לזה "פרויקט", סוגרים מרפסת, מגדרים גדר, מקימים חומה, משתלטים על השטחים הטובים, בדרך-כלל תוך התעלמות מוחלטת מהציבור וההתעללות בסביבה.

המדינה צריכה לשמור עלינו מפניהם כל הזמן ובכל מקום, אבל איפה? מי שומר עלינו? את הפשרה שהושגה בעניין סי אנד סאן אפשר היה לכנות ניצחון של הציבור, אבל ניצחון גדול זה לא היה. כמו עמיתי דורון אביגד, שכתב מילים קשות בעניין הזה, גם אני הייתי שמח אם היו מלמדים אותם לקח אחת ולתמיד, ומתייחסים אליהם כמו שמתייחסים לעבריינים: קנסות, הריסות מבנים, דברים כאלה.

זה לא קרה, כמובן. את המסר שנשלח לעשירי הארץ אפילו לא צריך לתרגם: אתם יכולים להמשיך ולעשות מה שאתם רוצים. ההתרפסות בפני הכסף היא טוטאלית.

ד.

למרות הפשרה בעניין סי אנד סאן, קשה לומר שהעניין מאחורינו. אל תקראו לי דרור אם הכול יסתדר בדיוק כמו שהוסכם. הם ימרחו את זה, ואז ימרחו את זה עוד קצת, ואף אחד לא יגיד להם כלום. אני מקווה שאני טועה, אבל לא נראה לי.

באותו עניין, מצחיק לחשוב על חיים יבין, מתושביו המכובדים של הפרויקט, מזדעזע מההתנהגות של המתנחלים, ובו-זמנית מתנחל בעצמו על אדמות לא-לו. ובכל זאת, יש כמה הבדלים בינו לביניהם: הם עשו את זה מתוך אמונה. יבין והשכנים שלו, המתנחלים האחרים, פשוט עשו את זה כי הם יכולים. שום אמונה לא הייתה מעורבת פה, אולי חוץ מהאמונה ש"יהיה בסדר".

ה.

אבל העיניים כבר נשואות למאבק הסביבתי הבא, וכמו שנהוג היום לחשוב: כמעט כל מאבק סביבתי הוא בסופו של דבר גם מאבק חברתי, וצדק סביבתי - וזה כבר מובן מאליו כמעט לכולם - הוא צדק חברתי.

לאן נשואות העיניים? לחיפה, לשכונת בת-גלים. חיפה כולה היא בושה וחרפה, אפילו יותר מתל-אביב. רמת גסות-הרוח שהופגנה שם על-ידי הפוליטיקאים המקומיים, שפשוט הפקיעו את הים מהתושבים, ומסרו אותו בידי יזמים שבנו חומות על-מנת להסתיר אותו מפני זה שאין לו, פשוט מרתיחה אותי בכל פעם שאני מזדמן לאזור - ובעצת רופאיי זה לא קורה לי הרבה. כל ההתרגשות הזאת לא עושה לי טוב. אדם בגילי צריך לשבת עם כוס תה ולחשוב על דברים נחמדים, לא לנסוע לחיפה ולקבל עצבים.

עכשיו, כנראה, תורה של בת-גלים. שכונה קטנה ומקסימה עם חוף מיוחד בפתחו של מפרץ חיפה ובמורד רכס הכרמל לים. נקודה נהדרת לגלישה ולספורט ימי - זה החוף היחיד בארץ שפונה לצפון, אומרים שזה חוף הגלישה הטוב באירופה, בעיקר בזכות שבירת הרוח או משהו כזה - ומקום מיוחד גם מבחינת הטבע שבו.

אבל לעשירים ולכרישי הנדל"ן כל זה כמובן לא מעניין את הקצה של הבולדוזר. כבר שנים שהם זוממים עליה ורוצים להקים במקום מרינה (איכס) ופרויקט נדל"ני לעשירים, שיוכלו לעגון עם היאכטה-וילות שלהם בחיפה, ובסוף-השבוע לשוט מעדנות לכיוון אשדוד, דרך תל-אביב, ולהוציא גם שם לאנשים את העיניים.

עוד מרינה? עוד שוברי-גלים וענקי בטון? זה רעיון כל-כך מטומטם. מי צריך את זה? במקום לחשוב רגע אחד, ולגלות שמה שיציל את המקום הזה זה לא עוד בטון, אלא בדיוק ההפך: לבנות במקום כפר גולשים יפה וטוב, שישמור על הטבע וימשוך הרבה יותר תיירים מאשר עוד מפלצת בטון (כפרים של גולשים ברחבי העולם הם תמיד מקומות שמחים ונעימים, וכמובן מושכי תיירות גדולים). אבל לא.

כמו שכתבתי כבר לא-מעט פעמים: במדינה הזו אנשים - בעיקר הזכרים שבהם - מפיקים עונג כמעט מיני מפרויקטים גדולים, עתירי בטון ומלט. חוף גולשים? הצחקתם אותם! חיים תת-מימיים? הם כבר תופסים את הבטן.

המאבק הזה עדיין לא אבוד, וזה הזמן לעשות משהו. לחתום על עצומות, לבוא להפגנות שמתארגנות בחוף מדי פעם, ולתרום להעלאת המודעות. אסור, פשוט אסור, להפקיר את כל החופים היפים והמקומות הנעימים לידי העשירים. אלה המקומות שלנו, ואסור לנו לוותר עליהם. www.batgalim.org.il.

dror-f@globes.co.il