הולכים על הקצה

נו, מילא. כולם מודעים לנזק הנגרם, אך לא עושים יותר מדי בנידון, כיוון ש"אף אחד לא מת מזה".

פול גז בניוטרל. הממסד מסתער בעיקר על הספקים, ומשאיר את המשתמשים לחגוג כמעט ללא הפרעה - אסטרטגיה שמצליחה אולי לפגוע בהיצע, אך משאירה את הביקוש ברמות גבוהות ביותר.

למה לא להפוך את העניין לחוקי. יותר מדי של אנשים בכלל סבורים, שמדובר בתופעות שמקומן יכירן בתוך החוק, ולא על גבולותיו המטושטשים.

אלא שבחזית החלפת הקבצים, לפחות, נראה כי דברים מתחילים להשתנות - ולרעת משתמשי-הקצה. לבית הנבחרים האמריקני הוגשה בשבוע שעבר הצעת חוק, שעלולה לשלוח את מחליפי הקבצים, כמו גם את המתווכים ביניהם, לבית הכלא. לא פחות.

לפי ההצעה, יושתו עונשים של עד חמש שנים מאסר בפועל וקנסות של עד 250 אלף דולר על העלאת קבצים מוגנים בזכויות יוצרים לאתרי P2P. כלומר, שינוי מוחלט בכללי המשחק. השאלה המתבקשת היא, כמובן, האם האמריקנים לא מגזימים (שוב) בחומרת הטיפול שהם מסגלים לעצמם בבעיות בוערות. נכון, חברות המוסיקה והמדיה מפסידות המון כסף, התעשייה כולה נפגעת קשות - אך האם הגיעה השעה להשליך כזו פצצה?

בכל מקרה, יוזמת החקיקה, גם אם תתקבל, צפויה להיות אתגר קשה מבחינת היישום והאכיפה. קשה, אך לא בלתי-אפשרי, יאמרו התומכים בחוק. ובכן, אם ארצות-הברית תחליט שהיא שמה קץ ל-P2P, יש לה סיכוי להצליח בערך כשם שהיה לה סיכוי להרוג את סדאם חוסיין ואת אוסמה בן-לאדן. בקיצור, הרבה אש "על הנייר" - והרבה מאוד עשן בשטח.

אם כך, מאין תבוא בכל זאת ישועת הממסד במאבקו - המעצבן, אך הצודק - מול שתפני הקבצים באינטרנט? האם מדובר, ככלות הכול, בגזרת גורל שתעשיות ענקיות ייאלצו להשלים איתה? התשובה לכך היא לא, ממש לא. לארגון RIAA, המייצג את תעשיית המוסיקה, יש תוכניות אחרות לגמרי.

בשבוע שעבר, קובעים נתוני נילסן נט-רייטינג, צנח מספר הקבצים שהוחלפו ברשת ב-%15. מדובר בירידה משמעותית מאוד, בפרמטר שהכיר עד כה רק כיוון אחד - למעלה, מהר וחזק. אז איך, לכל הרוחות, זה קרה? כאן אנו שבים ל- RIAA ולניצחון-הענק שקצר, עם הגשת תביעות משפטיות נגד כמה סטודנטים שהקימו רשת עצמאית להחלפת קבצים.

התביעות אומנם הסתיימו בפשרה, אולם במסגרתה של זו חויב כל אחד מהסטודנטים לשלם קנסות הנעים בין 12 ל-17 אלף דולר. לא כסף קטן בכלל לאזרח האמריקני, שנרמז כאן לראשונה כי לא לעולם חוסן, אפילו בערבות האינטרנט הפרועות.

ב-RIAA, וזה ברור כמעט כמו אהבה חדשה, הבינו כי אין ברירה אלא להכות במסמר בדיוק על ראשו. והמסמר, במקרה זה, הוא משתמשי-הקצה, כל אותם אנשי אפלולית שיושבים בבטחה מוחלטת בבתיהם ובמקומות העבודה, ומורידים קבצים כאילו אין מחר. אלה משתמשי-הקצה שבטוחים עד רגע זה, שאלוהים נתן בידיהם את הזכות הטבעית לגנוב זכויות יוצרים על בסיס יומי, ולא ממש מתעניינים איזה מחיר משלמים, למשל, האמנים והתעשייה המקדמת אותם.

אותם משתמשי-קצה, כבר אמרנו, מתעניינים בעיקר בעצמם. הם בגדו בנאפסטר, ויבגדו גם בקאזה בבוא השעה. הדרך היחידה להפחיד אותם היא להסתער עליהם - ולגמור, ברגע האחרון, בדיל משפטי כואב מאוד מבחינתם. זה בדיוק מה שעשו עורכי הדין של RIAA.

כך, אחרי שנים ארוכות שבהן מילאו שתפני הקצבים את העולם בטיעונים על "זרם שאי-אפשר להתנגד לו", "מגמה טבעית הנובעת משינויים טכנולוגיים" ואפילו "זכות יסודית בחופש האדם" - הם מרגישים עכשיו קצת פחות בטוחים, וקצת יותר מהוססים. זו התחלה טובה.