הלב נשבר

מיכל גרינברג ניסתה לבדוק אם יש אהבה בתקשורת, אם עדיין יש מקום לדבר על אהבה בהקשר של התרבות הישראלית. אהבה 2005 - כתבה מיוחדת

"יש לי אהבה והיא תנצח". בחודשים האחרונים הדהד מכל עבר המשפט שבו השתמשו מתנגדי ההתנתקות, והציגו את האהבה ככוח מניע עיקרי. אך בה בעת השאלה אם יש שפה של אהבה בתרבות הישראלית, שאלה שהיתה יכולה להישמע פשוטה, נשמעת לרבים משונה או יוצאת דופן. בירור קצר בקרב יוצרים ויוצרות של השפה התרבותית בארץ מעלה כי זו אולי הפעם הראשונה שהם נתקלים בשאלה. רונית מטלון, סופרת, מסרבת להתראיין בתואנה כי מעולם לא חשבה על השאלה הזו. אליה מצטרפים עירית לינור, וכן תסריטאים, שחקנים, פרסומאים ודמויות שיום-יום יוצרים את השפה התרבותית, אך בלי משים, ולמול השאלה עומדים תוהים. עצם ההתמודדות הראשונית עם השאלה הזו יש בה כדי ללמד קצת על העתיד להיכתב בשורות הבאות ועל ההתמודדות המקומית עם יצירת שפה של אהבה.

טייסים בלי לב

אחד המדיומים החזקים ביותר כיום ליצירת שפה הוא הטלוויזיה. ההפקות הטלוויזיוניות הישראליות העוסקות באופן מוצהר באהבה יכולות להתחיל ללמד, ולו מעט, על שפת האהבה המקומית. אחד הז'אנרים המזוהים בבירור עם שפה טלוויזיונית של אהבה הוא הטלנובלה. את אבות אבותיו של הז'אנר בארץ אפשר למצוא בשולי התרבות, בעיקר בסרטי ג'ורג' עובדיה ובמסורת המשפחתית של סרט ערבי ביום שישי אחר הצהריים. אחד הדברים שהיו ברורים באותן שנים הוא שהסיפור היה רומנטי ומוחלט. כיום, בניגוד לדעה הרווחת, המצב קצת אחר.

"בואו להמריא עם צוות הדיילים שלנו, להשתתף בסקרים, ליהנות ממיטב קטעי הווידאו של הטלנובלה, לקרוא את תקצירי הפרקים הבאים ולהגיב לכל החדשות והידיעות של חברת התעופה טרנס". כך מכריז אתר האינטרנט תפוז על הסדרה היומית החדשה "פיק אפ" כעל טלנובלה, ובאותה נשימה ממש מוסיף: "'פיק אפ' היא סדרה קצבית, סקסית, מצחיקה ומרגשת, הסובבת סביב דיילי צוות אוויר בחברת תעופה ישראלית. הגיבורים הם צעירים וצעירות יפים וחושניים בשנות העשרים שלהם, אשר משלבים בין חיי זוהר של בילויים וקניות בחו"ל ובין עבודה תובענית וקשה בגובה 30 אלף רגל". תוספת זו היא אחת העדויות הטובות ביותר לדבריו של דרור נובלמן, אחד מתסריטאיי "טלנובלה בע"מ", הגורס כי "טלנובלה הפך סתם לשם של צורת הפקה, וכבר לא להגדרת ז'אנר בעל חוקים ושפה ברורה".

הסתירה בין הגדרתה של "פיק אפ" כטלנובלה ובין תיאור מערכות היחסים הזוגיות המתקיימות בה מוכיחה מעל לכל ספק שדרור נובלמן צודק. הטלנובלה, בצורתה ההיסטורית ובצורה שבה היא מופקת בתעשייה הדרום אמריקאית, היא סדרה שעוסקת באהבה, ונושאה העיקרי הוא זוג שנאבק על מימוש אהבתו במשך עונת שידור רציפה אחת מקסימום.

באותה עונה מגיע הזוג אל מימושה של האהבה האחת, הגורלית. דימוי האהבה שמייצרת הטלנובלה, אותו דימוי מוחלט ורומנטי, שונה מדימוי האהבה בז'אנר הצפון אמריקאי, האוסטרלי והבריטי, ובעיקר הדובר אנגלית, של אופרת הסבון. באופרת הסבון, כמו ב"פיק אפ", האהבה איננה עניין שבגורל, וזו יכולה להשתרך לאורך כל השנים שהתקציב ואהבת הקהל יאפשרו, גם עשרות שנים. האהבה מתחלפת, מערכות היחסים משתנות, מתגרשים, נפגשים, שוכבים, מתאהבים, וחוזר חלילה, כל פעם הרומנטיקה נולדת מחדש, אך אותו זוג אחד, אותה אהבה גורלית, איננה. השפה של האהבה ומערכת הסימנים שמגדירה זוגיות ותשוקה שונים. ב"פיק אפ", כמו בהפקות מקור ישראליות אחרות, שני הז'אנרים מתערבבים, ושפת האהבה הברורה, תהא אשר תהא, מיטשטשת.

לחיי חוסר האהבה

הטלנובלות הראשונות בארץ הקפידו לשמור באופן ברור על חוקי הז'אנר הרומנטי. כאשר "לחיי האהבה" הוקרנה היה ברור מתי היא תיגמר ומי הוא הזוג המוביל. אותו דבר קרה ב"לגעת באושר" וב"משחק החיים". סימוכין לכך אפשר היה למצוא בכול פוסטר מצוי של הסדרות הללו. אלו היו ניסיונות תסריטאיים ראשונים ללמוד את הז'אנר וחוקיו. ניסיון זה לא עמד בסתירה לניסיון ליצור שפה שונה של אהבה, אך בגבולות ז'אנר אופרות הסבון. גם "כסף קטלני" ו"רמת אביב ג'" שמרו על מבנה ברור, אף שלא היו סדרות יומיות. אך בשנים האחרונות הלכו הגבולות והיטשטשו, והפקות מקומיות של סדרות יומיות נמשכות יותר מעונה אחת, ללא סוף ברור, ורובן מתבססות על זוג/שלישייה מרכזיים, שהם בסיס העלילה. עשרה ימים לפני סיום "השיר שלנו"

עוד הגיעו לצופים שמועות על עונה נוספת, ואיש לא ידע אם אמנם זוהר ונינט יתחתנו בסופה, דבר שבטלנובלה הוא הפרה של כל החוקים. אם יש משהו אחד ברור בטלנובלה, הוא שלא חשוב כמה מתח יהיה, אתה יכול להיות סמוך ובטוח שהזוג המרכזי יממש את אהבתו. חוסר הביטחון במה צופן העתיד הוא גם נחלתו של דרור נובלמן שעדיין אינו יודע אם יכתוב עונה נוספת של "טלנובלה בע"מ".

גל פרידמן, כותב "אהבה מעבר לפינה" ואחד התסריטאים הבולטים בתחום כיום, מתייחס לקשיים ליצור שפה בתנאי אי ודאות כלכלית: "השפה מוכתבת פה ושם על ידי האורך של הדברים. אתה יכול ליצור סיפור תחום מראש שיש בו שתי דמויות מרכזיות, אבל 20 עונות לא מאפשרות את זה. סיפור מרכזי אחד הוא מסחרי יותר מכמה קווי עלילה. הסיבה להצלחתם של סיפורים נעוצה בהיותם סיפורים ממורכזים. לאדם יש רצון להתחבר לגיבור אחד ולעקוב אחר התפתחותו. הנטייה של כל יוצר היא גיבור אחד". לאור זאת ניסה פרידמן ליצור ב"אהבה מעבר לפינה" מעין הכלאה שתענה על שני הצרכים האנושיים שהוא מזהה ככותב. האחד הוא אמונתו כי ז'אנר יומי ריאליסטי, אשר מביא דמויות קבועות לסלון ביתך, יש בו כוח עצום להפוך לחלק מחיי האנשים, להיות דבר אחד יציב וקבוע במציאות. את המטרה הזו ניסה לשלב עם שאיפתו ליצור סיפור אהבה מרכזי אחד. הכלאה ז'אנרית זו, שיכלה להיות ייחודית למרחב התרבותי הישראלי וליצור שפה מקומית ברורה, נתקלה בדרישות סותרות מן ההפקה. "הם רצו אופרת סבון בקצב של טלנובלה. מבחינת הכתיבה דבר כזה משנה את כל צורתה. כתיבה כזו דורשת תכנון ארוך טווח כדי לבנות סיפור שיתפתח באטיות ויחזיק מעמד". דרישות השוק בעצם הכתיבו תסריט ליצירה מודעת ומכוונת של שפה ברורה.

פרידמן אינו היחידי שממנו אפשר ללמוד כי דרישות השוק, התכנון הכלכלי, משפיעות רבות גם על השפה שהוא יוצר. גם דרור נובלמן טוען שהשיקולים הכלכליים הם חלק ניכר ממנגנון יצירת הז'אנר הישראלי. "אני עוד לא יודע אם אני אכתוב עוד עונה של 'טלנובלה בע"מ'", הוא אומר. "יכול להיות שכן, יכול להיות שלא. ביקשו ממני, אבל זו עבודה מאוד קשה, ואני לא יודע אם בא לי".

בנוסף לכך מודה נובלמן כי לא היתה לו שום גישה או קרבה אישית לתחום: "ביקשו ממני לכתוב טלנובלה, אז כתבתי. ניסיתי לעשות מולטי ז'אנר, וזה מה שמיוחד ב'טלנובלה בע"מ'. יש פרודיה, יש מלודרמה, יש סאטירה, החוק היחידי הוא ההתפתחות של הדמויות. התחשק לי לזרוק כל מיני. לא צפיתי בטלנובלות, אמרו לי: יש לך משבצת, אז הלכתי על זה".

המולטי ז'אנריות ניכרת היטב כבר בצפייה קצרה ב"טלנובלה בע"מ". כל סצנה נראית כאילו היא לקוחה מסרט אחר. למשך דקה תמימה מצוי הצופה בעיצומה של קומדיה, משם בחדות הוא עובר לחדר חשוך ודרמטי עם דיאלוגים קורעי לב, ושוב לאיזו אמירה היתולית פוליטית באמצע סצנה סמי פרודית. הז'אנר שנובלמן יוצר מבטיח דבר אחד. הטקסט הטלוויזיוני מתייחס בעיקר לעצמו, אבל לא בהכרח לאהבה. "הסיפור הוא לא הדבר הכי חשוב", מחזק נובלמן. "אין דבר אחד משמעותי שיש לספרו".

המגמה של יצירת סיפור בתוך סיפור כדרך התמודדות עם אהבה החלה ב"משחק החיים", שלכל הדעות היתה טלנובלה עם חוקים ברורים, אבל דמויותיה התאהבו זו בזו בתוך סיפור מסגרת שבו היא היתה הבמאית של "רומיאו ויוליה" והוא היה רומיאו. מגמה זו, שאינה מתמודדת עם האהבה ישירות, אלא רק בעקיפין, צברה מאז תאוצה והיא מציבה סימן שאלה על יכולת ההתמודדות עם סיפורי אהבה דרמטיים כסיפור מרכזי בחיים.

שפה בלי אהבה

במאי הפרסומות שחר סגל מוצא שדווקא אותו חוסר מוחלטות, ההשפעה מגורמים כלכליים, המודעות והביקורת העצמית הם-הם השפה המקומית, שלדבריו מתקיימת באופן מובהק דווקא בתחום שהוא עוסק בו, בפרסומות. "יש שפה מקומית", הוא מסביר. "אנחנו חיים בין שתי תרבויות, הרבה יותר בעצם, והדיאלוג בין תפיסת העולם המערבית לתפיסת העולם המזרחית יוצר שפה שהיא בעצם משהו אחר, באמצע. זה נכון גם בעניין מוזיקה וגם בעניין כל פן תרבותי. אנחנו נעים בתוך הדיאלקטיקה הזאת. מצד אחד רומיאו ויוליה ומהצד האחר משהו שהוא גם קצת ציני כלפי עצמו".

"בפרסומות", הוא מעיד, "הסתירה הזו מובנית. יש הסכם קיים בין הקהל לפרסומות, מכיוון שיש פה מניפולציה מוצהרת מראש שהקהל מודע לה. היום כבר כמעט אין תכנים רומנטיים מוחלטים בלי איזה סוג של קריצה, של נונשלנטיות או חיוך, אין אתוסים גדולים מהחיים. פרסומת רומנטית מדי כבר לא תחזיק היום, אולי פעם. הקהל היה פעם הרבה יותר נאיבי. הפרסומת היא בבואה תרבותית שמשקפת מציאות. פרסומת שאינה נמצאת עם היד על הדופק נכשלת, מתה. גם פה וגם במקומות אחרים כמעט לא עושים שימוש באתוסים טרגיים בפרסומות. יש שליטה של אתוס מערבי עם הרבה ריח פסיכואנליטי. אני כבר לא אעשה את פרסומת הפלאפון בגשם בלי משהו שיאזן את המוחלטות הזו. הילדה שנותנת את הדובי לקבצן, לדוגמה, כבר לא תעבוד היום".

דנה מודן, אחת היוצרות הבולטות בארץ שמתעסקות ביחסים ובאהבה, טוענת שאין לה אמירה על אהבה, ועם זאת בפועל שיחה קצרה עימה מעלה שיש לה דעה מוצקה בתחום.

"זה אחד התחומים שהכי מעניינים אותי, אבל אני לא יוצרת מתוך רצון לבוא ולומר משהו, איזו אמירה ברורה על אהבה. אני בעיקר יוצרת כי אני פשוט חייבת ליצור. החיפוש בכתיבה על אהבה אינו שונה מכל חיפוש יצירתי אחר. הכול אותו מנגנון יצירה, אותה התעסקות. אני מביאה את החומרים מתוך דברים שעברו עליי בחיים, מתוך אותו איש קטן במוח שזורק לי את הדברים שנכתבים על הנייר, אין פה בחירה בשפה. ב'אהבה זה כואב'", היא אומרת, ומבהירה בעצם את השפה שהיא יוצרת, "יש בעצם יציאה כנגד העניין הזה של האהבה הגורלית. זו סדרה שמראה שני אנשים שלכאורה אין שום דבר שיקשור אותם יחד, הם צריכים לעבוד עליה קשה מאוד כדי לקיים יחסים בצל האהבה. הרבה מאוד פעמים בוחרים מערכת יחסים ובתוכה פשוט מנסים למצוא את הדרך אחד לשני. ברור לי לגמרי שאהבה זה לא משהו גורלי. אולי יש משהו שקשור לגורל ביחס לנקודת הזמן שבה שני אנשים נפגשים, אבל לא מי נפגש עם מי. יחסים הם עבודה קשה ויש להשקיע כדי לשמר את האהבה. הרבה פעמים אומרים שהאהבה נגמרה או מתה, ולרוב זה כי פשוט לא התייחסו לעניין הזה, צריך להתייחס לאהבה".

אין מילים

מעבר לסבטקסט הקולנועי, האוניברסלי, שיכול לתאר את המורכבות הזו, רוב היוצרים מסכימים שהשימוש בשפה העברית כשפת אהבה אינו קל. "לבטא אהבה בעברית זה קשה ומאולץ יותר", טוען גל פרידמן. "יש פחות מילים לזה. הפוליטיקלי קורקט אצלנו עובד חזק מדי. אנחנו עם שבמובן הזה מחפש את עצמו. אני מרגיש את זה כי כל פעם שאני כותב אהבה מיד כולם מדברים על זה אחר כך. אנחנו בחיתולינו בעניין הזה. פעמים רבות יוצאים משפטיים גולמיים ואחר כך נוצרת הרגשה מביכה".

ב"השיר שלנו" חוו הדמויות הראשיות פרידה כפויה. מלא כאב פנה זוהר אל נינט וביקש ממנה: "את יכולה לעזוב אותי לבדי?" - מילים שיכולות להישמע חורקות במקצת בפעם הראשונה. ניסיון לחזור עליהן בשפות אחרות יוצר הרגשה שהן תרגום כמעט מילולי מן האנגלית. בעברית יכול משפט זה להיכתב באופן אמין יותר כך: "את יכולה להשאיר אותי לבד?" או לחלופין: "אני רוצה להישאר לבד". ההרגשה הברורה בסדרה היתה ששפת המקור של אופרות הסבון מרחפת לה באוויר.

"טלנובלה בע"מ" נפתחת במילים: "בואו לראות אותי מתה בין שמונה לתשע" - מילים שמותירות מעט מאוד מקום לאהבה, שלדברי הסופר מילן קונדרה צריכה להניח המשכיות. עמדתו של נובלמן על אהבה בעברית איננה חד משמעית: "אני מרגיש שהדמויות מדברות באופן נורא טבעי על אהבה", הוא מתעקש, "ואני מנסה שהאהבה תהיה לא מוסרנית ולא צדקנית, אלא עם כל המעידות. אני חושב שאהבה היא משהו מאוד לא טהור, אבל מאוד חזק ויפה. אני כותב כמו שאני מדבר עם חברים שלי". לאחר מחשבה שנייה הוא מודה שהאהבה שמובעת בסדרה עונה להגדרתה של "רגשנות צינית": "הדמויות מגיבות לאהבה קצת בחשדנות. אני לא רוצה טלנובלות מקסיקניות. הציניות שייכת למערביות. האהבות של פעם שייכות לעידן הרומנטי, אנחנו פוסט מודרנים. אנחנו מנסים לנפץ הכול. כן, בתוך קונטקסט של בועה תל אביבית צינית קשה לייצר משהו אחר. זה מה שזה". צפייה קצרה בסדרה הקומית "החיים זה לא הכול" בכיכובם של ענת וקסמן, אבי קושניר ועידן אלתרמן מאששת את הרגשת הציניות בנוגע לגילויי אהבה. כשאשתו החדשה של אלתרמן דורשת ממנו להיאבק על לבה, הבקשה גוררת פרודיה שבה כל גינוני האהבה הסטראוטיפיים הרומנטיים הופכים לבדיחה.

שחר סגל מסכים כי בכל הנוגע לשפה המילולית יש ואקום: "בניגוד לצרפתים או לספרדים, אין לנו אתוס רומנטי בתרבות. זה לא חלק מאיתנו הרומנטיקה המוחלטת. האיש עם הגיטרה מתחת לחלון, והסרנדה. האתוס התרבותי הישראלי הוא ציניות גברית של המילואים. אפשר לראות את זה גם אם מסתכלים על האייקונים התרבותיים שלנו". בין האייקונים התרבותיים הוא מציין את אריק איינשטיין, המזוהה עם משפטם של מתנגדי ההתנתקות: "יש לי אהבה והיא תנצח". אך בדיקה קצרה מעלה כי המשפט המקורי שונה. "יש בי אהבה והיא תנצח" מזמר איינשטיין, ואילו גרסת מתנגדי ההתנתקות הופכת את האהבה לרכוש. אותו שינוי סמנטי קטן מתיישב עם דבריו של סגל: "המתנגדים בנווה דקלים היו מלאי אמונה מוחלטת, אמונה מוחלטת שברומן הרומנטי ובתרבות הצריכה יש תחליף לאותם מרכיבים אמוניים בה".

הזוג יהיה ביחד?

בביתה בירושלים מייחלת אורית עומר, בת 15, לאמונה מוחלטת דווקא ברומנטיקה ובאהבה. היא וחברתה מפנטזות על הבחור שישיר להן סרנדה מתחת לחלון הבית. שבוע לפני סוף הסדרה "השיר שלנו" היא מודה שהיא רוצה לדעת מה יקרה בסוף, ולא לעמוד מול השאלה אם תהיה עונה נוספת או לא. הז'אנר הנוכחי, המתבסס על אי ודאות תמידית, אינו מוצאת חן בעיניה. "אני אוהבת סדרות שיש בהן סוף ברור וידוע מראש", היא מודה. "אני רוצה לדעת שהזוג בסוף יהיה ביחד".

אורית מעדיפה באופן גורף את הטלנובלות הדרום אמריקאיות הן על אופרות הסבון והן על הפקות המקור. היא אינה טוענת שאהבה היא גורל שיועד לזוג אחד, אבל כן, גילויי האהבה הדרום אמריקאיים חסרים לה בחברה הישראלית. "יש לי חברה שנפרדה מחבר שלה ואמרה שלא היה מזיק לו ללמוד משהו מהגברים בוויוה (ערוץ הטלנובלות, מ"ג). היא אמרה לי שהלוואי שהוא היה לומד משהו מהסדרות האלו, איך לדבר, איך להתייחס. בספרדיות את רואה שהם אוהבים באמת", היא מחדדת. "ממש רואים את האהבה וגם מראים לך איך לאהוב. הם חושפים את עצמם יותר, מראים סרנדות לדוגמה, דברים שלא קורים פה בארץ שלנו. אצלנו גברים תופסים מעצמם. אם את מראה למישהו שאת אוהבת אותו, אז זהו, את לא מעניינת אותו יותר". אחרת, לעומת זאת, טוענת שכאשר גבר רודף אחריה ומתבטא בביטויי אהבה דרמטיים ורומנטיים היא מאבדת בו עניין.

חולוד אבו להיג'ה אומרת שבשפה הערבית העממית של ימינו היא מוצאת חוסר בשפה של אהבה רומנטית, ברורה. "בטלוויזיה יש אצלנו כמה הפקות של סדרות מאוד טובות, גם ממצרים וגם מסוריה, שמתעסקות באהבה ויוצרות שפה עממית רומנטית. בסדרות שהן לא בערבית אני חושבת שלרוב אנשים צופים בטלנובלות הדרום אמריקאיות, כמעט לא בישראליות".

אבל למרות הטענה לחוסר במילים, גם בערבית וגם בעברית המילים נמצאות. מחכות. מוכנות לתאר את האהבה לא כמשהו בעל סוף ומיצוי ברור, ועם זאת באמונה מוחלטת. חיפוש קל במקורות שונים עשוי להוליד הררי מילות אהבה וגילויי אהבה. כך כתב עגנון ב"שבועת אמונים", למשל:

"יש שאתה יושב עמה שתים שלש שעות וקרוב אתה חביבי לאבד את עשתונותיך ואתה מבקש לטל אותה בזרועותיך, ואולי אף היא מבקשת מעין זה. ואף על פי כן אין אתה עושה כן אלא אתה נוטל את הפיפין היוצאים מחגורתה ומוסיף לדבר על חזיונותיו של איבסן וכיוצא בהם".

מילים אלו, המתארות את דקויות הרגש באמונה, מבהירות שהשאלה היא לא אם העברית היא זו שקשה לבטא בה אהבה ולצקת לתוכה תכנים, אלא אם לשפה הזו יש מקום בתרבות שבה חלק בוחרים לא להאמין באופן מוחלט ואחרים בוחרים להאמין בדברים רבים, אך לא בגילויי האהבה.