אחד מי יודע

תשאלו את עצמכם מה אתם יודעים על בוב דילן שמעבר לאייקון. גם "אין כיוון הביתה", (No Direction Home), סרטו של מרטין סקורסזה שישודר הערב בערוץ 8 בשעה 21:30, לא יכניס אתכם בדלת האחורית אליו הביתה למטבח, ולא תדעו יותר על מה הוא הרגיש ומה הוא אהב, עם מי הוא שכב ואם פחד מהחושך. אנשים שפגשו בו בכל התקופות, מתוודים בסרט על קשיים בפענוח האיש, ודילן מדבר ויודע להיחשף, בלי לחשוף דבר.

כשהוא מואשם באי דיוקים או בשקרים שזרק על הדרך, הוא אומר שהיה בשליחות בענייני מוזיקה, שלא היה לו עבר ולא היה לו לאן לחזור, שלא היה לו אכפת ממה שאמר ושעדיין לא אכפת לו. אין לו עניין לתקשר עם מעריציו על בסיס אינטימי של "קפה ואמן". הוא אף פעם לא סיפק את האילוזיה, כאילו כפות רגלינו וכפותיו שלו, מדשדשות באותו זוג נעלי בית ישנות, בדרך למיטה משותפת. דילן, סרבן תקשורת מודע, לא רצה להיות סמל של אף אחד, למרות שגויס למטרות פוליטיות והצליח לבטא דור שלם שגדל על רקע משבר הטילים ומלחמת וייטנאם. הוא אמר שפשוט היה שם והתבונן על מה שעיצבן אותו וכתב על זה. יותר מהכל, ידע להביע את מה שאחרים הרגישו חזק ועל זה הוא השיג את ההפך, והפך בעל כורחו לדוברו של הדור שהתחיל בסיקסטיז ונדמה שלא נגמר.

המחזאי סם שפרד אמר, ''אם התעלומה נפתרת, עוזבים את המקרה". במקרה של דילן, התעלומה לעולם לא נפתרת, אז המקרה ממשיך. והוא ממשיך עד היום. ומי זו בכלל הדמות הזו?

"והזמנים הם הו, כה משתנים"

לדילן אין בית בלתי במילה, אליה גלה מרצון, אליה בא ואליה הוא חוזר עם יכולת מופלאה להתחדש בתוכה ודרכה. המילה change, שינוי, המופיעה ברבים משיריו, מאפיינת את מהותו. בעצמו אמר שנולד מחדש. הוא שינה הכל. את שמו, את דתו, את קולו את סגנונו. הוא שר את שיריו אחרת בכל הופעה ובכל אלבום, קשה אצלו לזהות שיר מוכר, גם אחרי שהשיר התחיל. דילן הוא המשתנה הכי יציב בעולם המוזיקלי שלנו, ילד שכתב כמבוגר, שכשהתבגר ידע גם נפילות והופעות רעות. כמשתנה נאמן לעצמו, תמיד הוא כותב מהמקום בו הוא נמצא. יריעות רחבות של מכלול פרטים ומראות שהוא מכנס לתוך מטאפורות מעורפלות לעיתים, המרכיבות את הכלל ואינן מוותרות על הפרט. הוא כותב שירה חשופה שאינה מתגנדרת ומאלצת אותך להתאמץ כדי להבין, לעצור ולמצוא איפה זה מתקשר אליך. וזה תמיד מתקשר. בונו אמר עליו ש"למלים שלו יש יושר כמעט תנ''כי, לא משנה איפה אתה בחיים שלך, תמיד יש אלבום שלו שיכול למפות את האיזור שבו אתה נמצא".

"מה טעם בי אם אני מסובב את גבי בעוד אתם בשקט מתים" ("מה טעם בי?'')

אם לבית המפואר המצוי בשירתו של האיש שמשפיע על עיצוב החברה והתרבות האמריקאית במשך יותר מארבעה דורות תכוונו, תמצאו את הדרך הארוכה (שלוש וחצי שעות, אולי ארוכה מדי אבל כיפית), מרתקת. תקבלו תובנה מתחדשת ותתקרבו לתקופה הראשונה של הקריירה שלו ('61 - '66).

בעיירת הכורים היבינג שבמינסוטה הממוקמת בדרך לשום מקום, היה בקיץ חם מאד, בחורף קר מאד. בלילה הם ישנו שם עם בגדים. "נולדתי הרחק מאיפה שהייתי אמור להיות, לכן יצאתי לחפש את הבית", הוא מספר. אחר-כך הוא שר את השיר שנבחר לשיר הרוק מספר 1 בכל הזמנים, "כמו אבן מתגלגלת". בהיבינג הוא הקשיב לרדיו. זה היה הסאונד של שיר קאנטרי, "את נסחפת הרחק מהחוף", שסחף אותו עוד לפני שעזב וגרם לו לחשוב שנולד להורים הלא נכונים, במקום שאף אחד לא יודע שהוא קיים (זאת דווקא אמירה אינטימית למדי).

הוא לא ידע אם הנערות חיבבו אותו, אבל גלוריה אחת ובחורה שקראו לה אקו הוציאו את המשורר שבתוכו. בגלל זה ויתר על קריירה צבאית. לטובת סרנדה לאקו. אני חושבת שאקו וגלוריה הן הנשים היחידות שהוא מזכיר בשני משפטים בסרט. חוץ מג'ון באאז, אותה הוא ראה בטלוויזיה וחשב שהיא טובה ומנגנת מצויין בגיטרה ושהיא יכולה להיות פרטנרית לשירה. את אמא שלו הוא לא מזכיר במילה. הוא היה עדיין רוברט צימרמן וזה היה עוד לפני שדימם. משם הוא עזב לוילג' בניו יורק. אולי אז הוא התחיל לדעת, "איך ההרגשה להיות ברשות עצמך, בלי כיוון הביתה, כמו הבלתי נודע, כמו אבן מתגלגלת".

"העיר היא ג'ונגל, המון משחקים לשחק" (מתוך "מיסיסיפי")

הוילג' זה הכי רחוק שהגיע, איפה שהוא יכול היה להתחיל להרגיש קרוב. ניו-יורק מתאימה לו. בהתחלה הוא מנגן וודי גאתרי. גם גאתרי מתאים לו. הוא קיצוני והשירים שלו קיצוניים. הוא חשב שאפשר להקשיב לו וללמוד איך לחיות. הוא מצטרף לפיט סיגר ולג'ון באאז ומשתתף בהפגנות. בפסטיבל הפולק בניו פורט ב-63 הוא מחולל מהפכה ועולה בפעם הראשונה עם גיטרה חשמלית ויורד מהבמה מלווה בשריקות בוז. זוהי נקודת מפנה. הוא חוזר לגיטרה החשמלית בניוקאסל ב-66 . שוב מגיבים שם בקריאות בוז ומתייחסים אליו כאל בוגד. "מה קרה לוודי גאתרי", הם צועקים לו. דילן נעלב. אבל לא מוותר. הצילומים של האירועים האלה נחשפים ב"אין כיוון הביתה" לראשונה והם מעניינים כי אלה הרגעים שהופכים אותו לאמן השנוי במחלוקת. אחר כך הוא עומד צעיר בן 20 (ג'ון באאז כבר קצת מאחוריו) מול אלפים, הוא, עם מרטין לותר קינג, במצעד לזכויות האדם בוושינגטון, ושר את Blowin' in The Wind ברור שהוא לא רצה לכתוב המנון, הוא אמר.

אחר כך קוראת לו קולומביה להקליט את תקליטו הראשון. לקח זמן והוא נעשה אליל, אנשים התחילו לרצות ממנו יותר, כאילו השירים לא הספיקו להם. כמו שאומר אחד המרואיינים בסרט, "כולם רצו לשכב עם בובי כולם רצו להתמסטל עם בובי", כולם רצו להתקרב לדבר הזה.

"נתתי לה את ליבי אבל היא רצתה את נשמתי" (מתוך "אל תחשוב פעמיים")

היא שמעה שהוא מוכשר וגאון וכשפגשה בו נוכחה לדעת שזה נכון. הוא עורר בה רגשות אימהיים שלא היו בה. היא, בשערה הגולש, מפורסמת ואהובה, הזמינה אותו להצטרף אליה להופעות. דילן אף פעם לא ידע לשיר עם עוד מישהו. הוא הרי מפרק מילים, משפטים, לא שר אף פעם אותו הדבר. מהר מאד הכריזמטיות שלו מובילה אותו קדימה ואז אין דרך חזרה, הוא לא רואה אף אחד ממטר.

באאז מתראיינת עכשיו בשיער שיבה קצר, כאילו דודתית אבל מקסימה ורואה בבהירות את מה שהיה שם. צריך לראות אותה מחקה אותו. היא מספרת שהיה כותב מהר וכל הזמן, שפעם לא רצו לתת לו חדר במלון והיא הפעילה קשרים למענו ובאותו לילה כתב שיר הורס ("ברגע שתבוא הספינה"), שלא הזכיר את המלון אבל דיבר על איך הוא מרגיש כלפי הרעים. באאז אומרת שרצתה לרתום אותו לעשייה פוליטית משותפת, אבל הוא לא היה בעניין. "עד היום שואלים אותי בהפגנות אם הוא יבוא. זה מצחיק, הוא הרי אף פעם לא בא". היא מחייכת אבל יש עליה שארית של כאב. הם נראים מאוד יפים ביחד בצילומים הישנים.

"כמה כבד, כמה כבד, גשם כבד עומד לרדת"

המשורר אלן גינזבורג מספר על דילן שני סיפורים: איך התייפח כששמע בפעם הראשונה את "גשם כבד עומד לרדת", כי הבין שהלפיד עבר לדור אחר מהבוהמה הקודמת. הוא מאזכר בעניין אמרה טיבטית האומרת שאם התלמיד אינו עולה על מורהו המורה נכשל. דילן לא הכשיל את הדור. השיר הזכיר לגינזבורג נבואה תנ"כית. בסיפור השני הוא מספר שהיה עד למפגש של הביטלס עם דילן ב-1965, איך הם יושבים בחדר, דוממים וקפואים מפרנויה, עד שהבין עד כמה הם, פסגת העוצמה הרוחנית והמוזיקלית בעלי התהילה העולמית, בעצם כה צעירים ותמימים וכה לא בטוחים במחשבותיהם ובדבריהם.

"כל מה שאני באמת רוצה לעשות זה להתחבר איתך"

אומרים שזה לא היה שיתוף פעולה רומנטי. סקורסזה אוהב את דילן. הוא כבר עשה סרט אחד על ה"להקה" שליוותה אותו במשך שנים. אומרים שהם לא נפגשו, אפילו לא לצרך הריאיון הארוך עם דילן המפוזר לאורך הסרט. סקורסזה אמר שהוא לא רצה בזה, שרצה לשקף בסרט את מבטו. המלעיזים אומרים שסקורסזה לא תרם לסרט. שהסרט מורכב מקולאז', תוצר של עריכה של סרטים שעשו אחרים (מאריי לרנר, דון אלן פנבייקר). הרעים אומרים שסקורסזה, שה"טייס" שלו לא ניווט לאוסקר, עשה אותו מתוך תקווה לזכות בו עם הסרט הזה.

זה חשוב? ככל שרב העירפול, גדל הבאזז. סקורסזי חושף בסרט צילומים גנוזים שלא נראו וזה מרתק לראות את דילן הצעיר, יפה, חולמני, תלוש ואובד עצות, ספק מבולבל, ספק מסטול, ספק מתוחכם ויודע כבר אז מה הוא עושה.

חוץ מזה יש פה ניצחון מוחץ של שני גריאטרים. הרוק שומר על הנעורים. הם שניהם בני למעלה מ-60.

"כל האמיתות בעולם מצטרפות בסופו של דבר לשקר אחד גדול" (מתוך "דברים השתנו")

קולומביה, מכונת השיווק בה חתום דילן 40 שנה, נוכחה לדעת שיש להם אייקון שמשתבח כל הזמן כמו יין טוב. הם הבינו שאפשר לעשות מזה הרבה כסף, עד כדי צרימה מסויימת. בעשור האחרון אפשר היה להבחין בחשיפה גדולה של דילן. מלבד הוצאת הדי.וי.די הנוכחי הוא ניגן באוסקר, הוא שיחק בסרט ויצא גם פסקול, הופיע בכל העולם, הקליט אנפלגד ל-MTV הוציא חלק מהאוטוביוגרפיה שלו, חתם על הסכם הפצה עם סטארבקס והופיע בפרסומות לויקטוריה סיקרט ולפולקסוואגן. דילן הוא המשתנה הקריאטיבי היציב היחיד על מפת האייקונים. לסטונס אין כבר הרבה זמן תרומה מוזיקלית, הם רק מופיעים ועושים מיליונים, האחרים מזדקנים לא בצורה מעוררת כבוד, כמו ג'יימס בראון למשל.

בלילות האחרונים דילן מתנגן פה בלופ. הרגילו אותנו לאכול את האינטימיות המזוייפת של הריאלטי ואת הפרי הבאוש שמניבים מוספי השבת בעקבות החיטוט האובססיבי בפחי הזבל האוטוביוגרפיים. האינטימיות נמצאת רק בשירים וזה אכן נשמע אחרת בכל גיל וצריך לחזור ולקרוא את המילים. החיוך התכול המרצד בעיניו של דילן ב"אין כיוון הביתה" נדיר, תחילתו בעווית והוא נגוז עוד לפני שממש נסתמן. שחלילה לא נתפוס אותו ונחשוב שלהיפך.

פסנתר שנת 66' משמיע את הפתיחה המסעירה של "בלדה לאיש רזה". כרגע זה השיר הכי יפה בעולם ואני מבטיחה לו אהבת נצח - "כי אתה יודע שמשהו קורה פה, אבל אתה לא יודע מה". כמה פעמים בחיים הרגשתם ככה וכמה אנשים אמרו לכם שככה הרגשתם. צריך להשמיע את דילן ברמקולים גדולים, בהפסקות הגדולות של בתי הספר.