אינדי הינדי

מאות סרטים מופקים מדי שנה (ללא עזרת קרנות! על פי דבריו של ארון סינג, שגריר הודו בישראל) תחת פס הייצור הגדול ביותר בעולם של מה שמכונה, סרטי "בוליווד" (שילוב בין הוליווד ובומביי). בוליווד הוא הכינוי הלא פורמאלי שהענק לתעשיית הקולנוע הפופולארית של הודו, זו המוכרת גם לנו כ"קולנוע הודי" שבמשך שנים זכה להצלחה מסחרית גדולה בישראל.

תעשיית ענק

ב-1913 יצא לאקרנים הסרט הבוליוודי הראשון, "ראג'ה הארישצ'נדרה", שהיה סרט אילם, שכל הדמויות המשחקות בו שוחקו על ידי גברים. בשנת 31' החל הקולנוע ההודי לדבר ובסוף שנות ה-50 הוא אף החל לשיר, ומאז נדמה שלא הפסיק. עשרות אלפי סרטים הניבה התעשייה הזאת (רק ב-2004 הופקו 1,400 סרטים. תחשבו, כמה מאושרים היינו אנחנו בציון, עם התפוקה של 24 סרטים ישראליים ממש באותה שנה). צבעוניותם של הסרטים והמוסיקליות והמלודרמטיות שלהם היוו את מקור המשיכה העיקרי שלהם וקהל הצופים התמוגג ומילא את אולמות הקולנוע.

סרט בוליוודי, הוא מעשה מרכבה של תבשיל קדרה מתובלן בלי חשבון, בו מתבשל הכל והרבה - חוץ מסקס. עלילתו של הסרט הבוליוודי הטיפוסי לקוחה ממעמקי יסודותיו של הז'אנר האסקפיסטי הפורה והמוכח מוכר הפנטזיות שבו הטוב תמיד מנצח והאהבה האמיתית משתלמת תמיד, אם לא בעולם הזה, אז קרוב לודאי שבעולם הבא. הטלנובלה ההודית הזאת, סבוכה ודחוסה בדרמות צבעוניות וארוכות (סרט בוליוודי עומד על 3 שעות בדרך כלל וכולל למעלה מ-1500 סצנות), עמוסות בכי וצחוק, עם הרבה ביטויי כבוד למסורת. כדי לרכך את הכאב והעצב, מלווים הסרטים בשירים וריקודים והומור סטירי. בעצם אפשר לומר שסרט בוליוודי הוא הסרט הערבי בטלביזיה של יום שישי הזכור לטוב, רק הודי ויותר גרנדיוזי. הרבה יותר גרנדיוזי.

תקופת השיא של הקולנוע ההינדי מתקשרת לשחקנים כמו ראג' קאפור (שהיה פופולרי מאד גם בישראל ושקשה לשכוח אותו שר את הלהיט "איצ'יקידאנה"), בימאל רוי וגורי דוט הנחשב לגאון הקולנועי של הקולנוע ההינדי שיצר סרטים שביקרו את מוסכמות החברה. בהשפעתם של יוצרי הסרטים הבנגאליים, יוצרים כמו סטיאג'יט ראי, בעל השם הבינלאומי, שחלק קטן מקהל הסינימטקים נחשף ליצירותיו הריאליסטיות, עבר הקולנוע ההודי שינוי כלשהו שהביא במהלך שנות ה-70 את "הגל ההודי החדש", שיצר את הסרטים ה"אמנותיים" שעמדו כנגד הקולנוע המסחרי, המיינסטרימי.

במהלך שנות ה-60 וה-70 החלו להופיע שמות של במאים ומפיקים הודים (איסמעיל מרצ'נט) בזירת העשייה הקולנועית הבינלאומית שבהמשך החלה להתעניין בהודו ולממן יוצרי סרטים כמו גורינדר צ'דהא ("שחקי אותה כמו בקהאם" וכלה ודעה קדומה") והבמאית מירה נאיר ("חתונת מונסון"). אלה התפרסמו בעשיית סרטים הודיים מערביים בהם הצליחו לפרש את המסורת ההודית למערב. ב-2002 זכה הסרט "לאגאן" באוסקר לסרט הזר הטוב ביותר, זאת לאחר שזכו בו בשנים קודמות "אמא הודו" וסלאם בומביי".

לא רק בוליווד

"זוהי הזדמנות נדירה להציג בפני הקהל הישראלי סרטים המוכיחים שבמאי הודו מתעסקים בסרטיהם גם בבעיות מוראליות וגם בתולדות המאבק לעצמאותה של הודו", אומר שגריר הודו בישראל, ארון סינג. "יש בקולנוע ההודי מגוון רב של סרטים, ותוכנית הסרטים ההודים מציגה שילוב המייצג את ריבוי הלשונות, התרבויות והעמים בהודו, ומשלבת בין שלושה סרטים טריים וחדשים שיצאו למסכים בהודו רק לאחרונה, לצד ארבע יצירות קולנוע חשובות ומשמעותיות מהשנים האחרונות שאינן תוצרת בוליווד".

הסרטים החדשים שיוצגו בפסטיבל הם "חטיפה", דרמת מתח פוליטית החושפת את הקשר בין פוליטיקה לפשע ומתמודדת עם נושא היחסים המורכבים שבין אב לבנו; "המרד: הבלדה על מנגל פנדיי", אפוס היסטורי על המרד הראשון כנגד הקולוניאליסטים הבריטים בכיכובו של גדול כוכבי בוליווד אמיר חאן, ו"להיות סיירוס", קומדיה שחורה דוברת אנגלית המתרחשת על רקע משפחה לא-מתפקדת של בני המיעוט הפרסי.

הסרטים הותיקים יותר כוללים את המלודרמה הקלאסית בשפה הטאמילית "מונה רגאם", את "הרוח השומרת על הבית", דרמה בשפת המראת'י המושפעת מקולנוע תיעודי, "המשרת", דרמה ריאליסטית ממחוז הקראלה בשפת המלאליאם; והן את הסרט שנחשב לאחד הסרטים הפוליטיים החשובים של השנים האחרונות שנוצרו בהודו, "מר וגברת אייר", זוכה בפרס הסרט ההודי הטוב מלפני שנתיים, שבמרכזו מסע של אוטובוס המהווה מיקרוקוסמוס של החברה ההודית על שלל תושביה ובעיותיה הבין-גזעיות. את הסרט ביימה הבמאית אפארנה סן, המנהלת בסרט דיאלוג עם מצב החברה ההודית על שני מישורים - המישור הפוליטי הפנימי (בין הינדים למוסלמים), והמישור הפמיניסטי, בו נוקטת אשה הינדית עמדה פוליטית ובכך נאלצת להפר חוקים הקשורים להיותה אישה נשואה. "