המנכ"ל שתקע אותי

כמו במעשייה מן האגדות בה בן אצולה עוטה כסות ויוצא להתהלך בין פשוטי העם כדי ללמוד על מצוקותיהם, עזבו בחודשים האחרונים מספר מנהלים בכירים במשק הישראלי את משרדיהם והשתלבו בעבודות הכפיים שמציע מקום עבודתם, אי שם בתחתית ההיררכיה. מיזם מבורך, מפרה, אלא שהמעבר מאגדה למציאות גרר עימו כמה שינויים. שלא כמו באגדות, היוזמה לשינוי סטטוס הבכירים באה מצוות הפקה של "בחזרה לתחתית", סדרת מקור חדשה של ערוץ 8, לא מהמנהלים עצמם. הכסות שהעלימה את זהות הבכירים אבדה, כל העובדים ידעו מי מצטרף אליהם, כך שסגנון ותוכן הטרוניות הוגבל מראש. גם המניע השתנה: המנהלים לא עשו זאת רק כדי להבין טוב יותר את

המצוקות בתחתית הסולם, אלא גם כדי לקבל קצת פרסום חיובי ואמפתיה. עדיין נותר די מתח בהתנגשות העולמות, בין המנכ"ל לאנשי העמל, כדי למלא את "בחזרה לתחתית" בשפע של רגעים דרמטיים מסקרנים.

בפרק הבכורה ששודר אמש נשלח ירון אנג'ל, מנכ"ל מאפיית אנג'ל, לשבוע עבודות כפיים. הוא שימש כזבן בחנות המפעל ביום העמוס בשנה, מוצאי חג הפסח; כרך לחמניות וגולל פיתות על פס הייצור; פרק סחורה בקו החלוקה. יש משהו אופטימי בעצם הכותרת שנבחרה לסדרה,

כאילו המנהלים של היום הם העובדים הפשוטים של אתמול. במקרה של ירון אנג'ל הדבר נכון חלקית, הוא אכן החל לעבוד במאפייה כעובד פשוט אך מן הסתם לא היה הופך למנכ"ל אילולא ייחוסו. אחד הפועלים שפגש לאורך הדרך, חולם גם הוא יום אחד להיחלץ מפס הייצור של הלחם ולהפוך לזמר ראפ, אלא שמילות שירו פסימיות יותר: "אני חי מגיהינום לגיהינום, אם תשאל אותי לא זזים לאף חלום".

ניסיון העבר של אנג'ל עזר לו לבצע חלק מהמלאכות שהוטלו עליו, אך נראה שחלף די זמן מאז עבד כפועל מן המניין כדי שלא ייקח ללב את התלונות שהוטחו בפניו. בכל פעם שאחד הפועלים התלונן על קושי העבודה, הסביר להם אנג'ל שעבודה בטורייה או בבניין קשה, הם בסך הכול משחקים עם בצק. כשהתלוננו שהשכר לא מספק, שאל אותם באיזה מפעל יוכלו להרוויח יותר. רק כשעובד אחד התלונן שלאחר תשע וחצי שנים במפעל הוא מרוויח 3,500 ש"ח בחודש אנג'ל השתתק, אך בישיבת הסיכום, לאחר שחזר לתפקיד המנכ"ל, הודה שלא התרשם מהטענות לשכר נמוך. "אולי צריך אוזן יותר מוזיקלית משלי", הסביר.

"בחזרה לתחתית" (בבימויו של תור בן מיור, המספק לה קריינות לקונית ורבת הבעה) היא עוד תוכנית מקור מוצלחת של ערוץ 8, מלוטשת לעילא, מהפתיח ועד לעריכה. היא אולי לא מסובסדת על ידי הסתדרות העובדים כפי שעולה ממנהל בכיר באחת התוכניות הבאות, אך יש לקוות שגם בהפקה עצמית תזכה להמשיך לעונות נוספות, ולו רק כדי שתעזור ללקוחות העצבניים בישראל להבין טוב יותר ממה מורכב יומו של נותן שירות ממוצע.

ארקדיה

"המפצחים", ערוץ 2, שישי 22:30

רונאל פישר ומיקי רוזנטל יצאו לראיין את ארקדי גאידמק במטרה מוצהרת לפצח את חידת האיש. לא ניתן לפצח חידת אדם בראיון חד-פעמי, ודאי לא אדם מסוגר ומיומן תקשורתית כגאידמק, אך נראה שגם לא היתה כל כוונה אמיתית לפצח איזושהי חידה, פרט לזו הקושרת התחייבויות למועצת הרשות השניה עם תקציב הפקות מוגבל. "המפצחים" היא מופע של ראיון תקיף וחודרני, לא מציאות. כמו בתחומים רבים אחרים, ככל שהתוכן הולך ונעלם כך גדלה צעקנות המעטפת. משום כך קשה אפילו לחוש אכזבה מהעובדה שבסופה של תוכנית לא קיבלנו מפתח חדש להבנת דמותו של גאידמק.

נקודת האור ב"המפצחים" שמורה ליחסים שנוצרו (באופן מעט מאולץ) בין שני המראיינים. הם התנצחו, הצטחקו, וחיפו האחד על חולשות השני. בעוד רוזנטל הפציץ בשאלות, פישר נכנס למלחמת אגו עם המולטי מליארדר, חמוש בשתיקות ומבטים נוקבים בלבד. בסופו של דבר שניהם הובסו. רוזנטל לא קיבל תשובות מאלפות, ולגבי מלחמתו של פישר, ובכן, היתה זו דוגמא מובהקת לאמיתות הפתגם "Money talks, bullshit walks".