בדיוק מה שחשבתם

רק לשניות ספורות הופיעו פניו של דודו זר בפרק הראשון של "האלופה", טלנובלת הכדורגל החדשה שעלתה אתמול בערוץ HOT3, וגם במהלך שניות אלו לא פצה את פיו, רק הביט בתימהון גדול על מוסף ספורט שהחזיק בידיו, ואז הפנה את מבטו למרחקים. זר לא היה צריך להגיד דבר. שפמו אמר הכול.

ב"האלופה" מגלם זר את דמותו של דוד חן, אוהד שרוף של קבוצת הכדורגל "הכח ירושלים" אשר עומדת במרכז העלילה, אבל יש לו גם תפקיד נוסף. כפי שעלילת טלנובלה בנויה על פי חוקים ברורים, כך גם לעבודת הליהוק נוהגים שהוכיחו את עצמם. לצד "אלילי הנוער" העכשוויים ו"השחקנים הרציניים" שהחליטו לרדת לזנות, שומרים המלהקים מקום של כבוד לנציגי "האזוטריה הנוסטלגית". אלילי הנוער מגויסים (או נוצרים מבעוד מועד)

כדי להביא את קהל היעד העיקרי של הסדרה - ילדים ומבוגרים אינפנטיליים המוכנים לבלוע כמעט כל אשפה תעשייתית בתנאי שתצופה סוכר ותלווה בהייפ שיווקי; השחקנים הרציניים מהווים עלה תאנה לצופים בוגרים מעט יותר, אשר מחפשים נואשות אחר לגיטימיות לצפות בז'אנר המזובל; ואילו נציגי האזוטריה הנוסטלגית מלוהקים בשביל "הקטע", אותה קריצה עקומה ומקוללת שהשתרשה בתעשיית הטלנובלות המקומית, והיא זו אשר אמורה לגרוף את הסדרה מסביבתה הטבעית, ביב השופכין, ולהביא לידי כך שגם אנשים המחשיבים עצמם מתוחכמים יוכלו לצפות בה מבלי להסיט את הווילונות.

בטלנובלה הנוכחית מרוכזת הקריצה בזר, שסמלו המסחרי מביא לזיהויו באופן בלתי אמצעי ("איזה קטע, זה דודו זר"), והיא

מגיעה לידי שימוש מעיק כבר בפרק השני של הסדרה, כשהדיאלוג הראשון שהתסריטאי שם בפיו מתגלה כציטוט מדיוק של תמליל אחד הפזמונים שזימר בשעתו בתוכנית "פרפר נחמד". אבוי למחווה עצמית שכזו. היא מעוררת מיאוס לא רק מפני שכמו כל פן אחר בטלנובלה היא לוקה בחוסר חן מובנה, אלא גם משום שקיומה רק מדגיש את הפוליפוניה המזויפת של היצירה.

על גאווה ודעה קדומה

בסופו של דבר, עדיפה פי כמה הטלנובלה המסורתית, זו שדיברה בקול אחד, אל האישה המשועממת הכלואה בעל כורחה בביתה. אותה טלנובלה שלא התיימרה להתנהל ברובד פרט לזה הרגשי השטחי ביותר, ולא ביקשה להעמיד פני יצירה רבת רבדים. זאת משום שהפיתוחים שנעשו לז'אנר לא הצליחו לשחרר אותו ממגבלותיו, ותחת זאת רק הגבירו את עוצמתו על חשבון הפקות עילית, כלומר, בחשבון סופי, הקטינו את הסיכוי לצפות ביצירת מקור שהצלחתה אינה תלויה במספר הצופים שתמשוך. כך קרה שבישראל, למרבה החרפה, הטלנובלה הפכה בשנים האחרונות לזירת ההתגוששות המרכזית בין שני ספקי תוכן העילית, שני גופי השידור הגובים מאות שקלים חודשיים מכל מנוי על שירותיהם.

מדהים לחשוב כמה זמן ואנרגיה הושקעו במוצר המפגר הזה, איזה מערך מורכב של יוצרים ומשווקים, מעצבים ויחצנים עבדו בחודשים האחרונים, וממשיכים לעסוק גם ברגעים אלה, בהפקת והפצת מאה ועשרים הפרקים האוויליים שעוד צפויים לנו בטלנובלה "האלופה", טלנובלה שחברת HOT, בקומוניקט הרשמי שלה, כותבת כי היא "גאה להציג". על מה בדיוק הגאווה? על כך שהפעם משולבים בהפקה צילומי חוץ רבים מהמקובל בז'אנר, היוצרים "עושר וויזואלי"? הרי עצם הגאווה בטלנובלה, יהא מספר צילומי החוץ המשולבים בה אשר יהיה, היא סיבה מספקת לבושה.

"בוודאי שזה ז'אנר מסוים שהוא מה שהוא", הסבירה/התנצלה אתמול הדוגמנית לירון וייסמן, אחת מכוכבות "האלופה", כשהתארחה בתוכניתו של דודו טופז. עם כל הרצון לזלזל ביכולות הוורבאליות של דוגמניות, קשה לחשוב על הגדרה קולעת מזו. אין ספק שהז'אנר המסוים (טלנובלה) הוא אכן מה שהוא (נחות), ואם להמשיך את קו המחשבה הכן שהציגה וייסמן, הרי שאפשר גם לומר כי יש ב"האלופה" מקבץ עשיר של דמויות שהן מה שהן (קרטון), תסריט ארוך ושאפתני שהוא פשוט מה שהוא (חסר ערך), איכות גימור יוצאת דופן שהיא בהחלט מה שהיא (פגומה), וכי כל אלה מתחברים יחדיו לכדי יצירת סדרה טלוויזיונית שחוויית הצפייה בה היא, אם לנסח זאת בעדינות, מה שהיא, ולא טיפה אחת יותר.