אור אדום בקו האדום

פורום ה-15 ניסה בשבוע שעבר לתקוע מקלות בגלגלי הרכבת הקלה במטרופולין תל אביב. חמש הרשויות המקומיות בהן עובר הקו האדום של הרכבת המתוכננת - ת"א, בת ים, רמת גן, בני ברק ופתח תקווה - מתנגדות לממן את חלקן היחסי בפרויקט - 1.5 מיליארד שקל במצטבר. הפורום, המאגד בתוכו את 15 הערים הגדולות בישראל, איים, כי הפרויקט נמצא בסכנת קריסה והתמוטטות. לא פחות ולא יותר - קריסה.

הפורום לא עצר לרגע לחשוב על ההשלכות וחוסר האחריות שבפרסום הודעתו. לרגע הצטמצמו השיקולים של ראשי הערים החברים בפורום, לחשבון הבנק הפרטי של כל עירייה ועירייה. חשיבותו של הפרויקט, רווחת התושבים ותדמיתה של ישראל בעיני משקיעים, פרחו ממחשבתם ונעלמו מעיניהם.

פרויקטים תחבורתיים בתחומים עירוניים נעשים במימון משותף של המדינה (70%) והרשות המקומית הרלוונטית (30%). בחלק גדול מהמקרים

המדינה מקטינה את חלקה של הרשות המקומית, והשתתפות העירייה מגיעה לעיתים ל-15% ואף פחות. תכליתו של עיקרון המימון המשותף הוא להטיל את המימון ולו באופן חלקי גם על המשתמשים הישירים - תושבי העיר. נוהג זה, גם אם הוא למורת רוחם של ראשי הערים, הוא מוצדק ונכון. אין שום סיבה - וגם גירעונות גדולים ככל שיהיו בתקציבי העיריות - לביטול החיוב.

הקו האדום בפרויקט הרכבת הקלה בתל אביב עבר אין ספור משברים וביקורות. דווקא עכשיו, לאחר שנראה כאילו עלה על דרך המלך, האיומים בדבר קריסתו, בשל מחלוקת כספית בין גופי המדינה השונים, הם בבחינת ירייה ברגל.

בפרויקט מתמודדות שלוש קבוצות רב-לאומיות במכרז ה-BOT להקמה, תפעול ותחזוקה. עלות הפרויקט מוערכת ב-2 מיליארד דולר. עלות הכנת ההצעות הכספיות בלבד הסתכמה ב-10 מיליון דולר. חברת נ.ת.ע (נתיבי תחבורה עירוניים), המקדמת את הפרויקט, אמורה בתוך חודשים ספורים לבחור בזוכה.

פרסומים כמו זה שהוציא הפורום, בשלב כה מתקדם ורגיש, הם בבחינת אסון. איזו חברה עסקית שפויה תשאף להישאר בפרויקט, בו היא נדרשת להשקעה של מיליארדי שקלים, כאשר מזמין העבודה מתנדנד ומאיים בקריסה בכל פעם שצצה בעיה? איזו חברה עסקית, שבוחנת להיכנס לפעילות בישראל, תעשה זאת על רקע התנהלות שכזו?

למרות השיפורים הרבים שהוכנסו בניהול המכרזים, תדמיתה העסקית של ישראל בתחום התשתיות עדיין טעונה שיפור בתחומים רבים, ובעיקר בתחום הבירוקרטיה - אותם מקלות בגלגלי הפיתוח שתוקעים ללא מחשבה פקידים, ראשי ערים, פוליטיקאים וארגונים סביבתיים.

במקרה האמור, המימון המשותף אינו הפתעה. ראשי הערים מכירים את הנוהל, שילמו בעבר וישלמו בעתיד בפרויקטים המקודמים בתוך עריהם, רק שהפעם מדובר בצ'ק שמן יותר לכל רשות. ראשי ערים שבאים לבכות ולהתדפק על דלתות ועדות הכנסת, חייבים להבין את ההשלכות הקשות שבהתנהלות שכזו ולקחת אחריות אישית על הדברים שהם מפזרים לאוויר.

הרי אותם ראשי ערים ביקשו להכריז על הפרויקט כפרויקט לאומי, בניסיון לבטל את הדרישה למימון מקומי. ראוי שייקחו על עצמם על אחריות לאומיות לפני שהם מפזרים אמירות שכאלה. חוסר האחריות זועק עוד יותר לאור העובדה, שחלק מהרשויות המקומיות, המתלוננות על ההסכם, נמצאות במגעים מתקדמים מול האוצר להסדרת חלקן היחסי במימון.