השופט אפרים לרון אמר לנשיא ברק לפני מותו: "אהרן, אני הולך למות"

"שמעתי רבות על המוות וקראתי עליו. הוא מטריד אותי זה שנים רבות. אך מעולם לא שמעתי אדם - בוודאי לא חבר - אומר לי בשקט, בלא מרירות, בלא בכי, כמו שח הוא על מישהו אחר: 'אהרן, אני הולך למות'". כך התוודה אתמול נשיא בית המשפט העליון, השופט אהרן ברק, בגילוי-לב נדיר. את הדברים אמר בהספד לנשיא בית המשפט המחוזי בבאר-שבע לשעבר, השופט אפרים לרון, שנפטר השבוע לאחר מחלה קשה והובא למנוחות.

ברק ולרון שוחחו ארוכות בטלפון ביום שישי האחרון, וקבעו להיפגש בקרוב. הם לא ידעו כמה קרובה תהיה הפגישה וכמה מצערות יהיו נסיבותיה. ברק לא ידע על מחלתו של לרון, עד שהרעיה, פנינה לרון, חשה כנראה שספורים ימיו של בעלה. היא דיברה עם ברק בשבוע שעבר, ורמזה לו שרצוי שידבר עם בעלה, אפרים.

כנראה שסמיכות האירועים הסעירה את ברק לא מעט. "את הידיעה המרה", סיפר ברק בלוויה, "קיבלתי באותה שיחת טלפון, בה אמר לי אפרים: 'אהרן, אני הולך למות'. מילים נוקבות אלה מלוות אותי כל השעות מאז הודיע לי הנשיא פלפל על פטירתו של אפרים".

"השיחה בינינו היתה ארוכה", נזכר ברק. "אפרים דיבר בקול בהיר וצלול. רק לעיתים רחוקות נשבר במעט קולו. הוא אמר לי, בלשונו החדה והקצרה. 'אהרן, אני הולך למות. מחלתי סופנית. אין עוד מה לעשות'. אפרים דיבר בשקט כאילו ניתן פסק דין בעניינו של אחר. כאילו לא על עצמו דיבר. הוא ראה את המוות לנגד עיניו. הוא קיבל אותו במלוא חושיו. הוא לא בכה. הוא לא ביטא רחמנות על עצמו. הוא הביע דאגה למשפחתו. הוא דיבר באהבה רבה על בית המשפט המחוזי ושופטיו".

לרון נולד ברומניה ב-1931 ועלה לארץ בגיל 7. לאחר שעבד כחמש שנים כעו"ד בשוק הפרטי, הוא מונה ב-1960 ליועץ משפטי לאגף החשב הכללי ולרשות החברות הממשלתיות במשרד האוצר. ב-1963 החל קריירת שיפוט בת 38 שנים, כשמונה לשופט שלום באשקלון, ואחר כך לרשם במחוזי בבאר שבע. אחרי פחות משנה מונה לשופט מחוזי בבירת הנגב. ב-1995 הוא מונה לסגן הנשיא ואחרי ארבעה חודשים בלבד מינו אותו ברק ושר המשפטים דאז, פרופ' דוד ליבאי, לנשיא המחוזי.

ב-2001, כשהיה בן 70, פרש מהשפיטה. בשירות המילואים שימש כאב בית דין צבאי מחוזי בפיקוד הדרום, בדרגת סגן-אלוף. לרון נחשב מומחה בתחום דיני הנזיקין ובחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (פלת"ד). אך גם בנושאים אחרים הוא הותיר חותם: ב-1987 אישר, בפסק דין עקרוני, כריתת כליה ממפגר בן 39 והשתלתה באביו חולה הכליות בן ה-65; ב-1996 אישר את הקמת איל"ח (אזור לייצור חופשי) ליד באר שבע; הוא גם אישר את הסכם הפשרה בתביעה הייצוגית נגד עיריית ערד ועמותת פסטיבל ערד ועוד.

"אפרים", ספד לו ברק, "היה שופט למופת. את המשפט ניהל בתבונה, בשקט ובכבוד. בפסקי דינו הרבים התגלה כישרונו הגדול, בעיקר בתחום האזרחי. הלכות שפסק בבית משפט השלום והמחוזי היו ראשוניות, ואושרו בבית המשפט העליון. הוא היה ללא ספק מגדולי השופטים בתחום האזרחי בכלל ובדיני הנזיקין בפרט".

ברק הוסיף, שלרון היה גם "איש מינהל-שיפוטי מוכשר ביותר. הוא ניהל את בית המשפט המחוזי למופת. בתפקידו כנשיא נפגשתי עימו פעמים הרבה. למדתי להכיר את אהבתו לבית המשפט המחוזי ושופטיו, את מאמציו לקיים יחסי חברות טובים בבית המשפט, ואת פעולתו לייעול עבודתו של בית המשפט".

ברק ציין, שהיתה לו "הזכות להכיר את אפרים במסגרת משפחתו. הוריו - משפחת לרנר - היו ידידים קרובים של הוריה של אליקה (כינויה של רעייתו, השופטת אלישבע ברק - נ.ש.). אני זוכר את ביקוריי שלי ושל אליקה בביתם ברחוב רמב"ן בירושלים. היה זה בית ציוני חם. אוהב אמנות. שגאל היה מבאי ביתם. אימו של אפרים הייתה רופאה ידועה בירושלים. ואני מכיר ומוקיר את משפחתו הקרובה של אפרים, אשתו פנינה, מורה למופת, וילדיו - אשר שניים מהם הם משפטנים מוכשרים וטובים. כולם טיפלו בו באהבה אין קץ עם פרוץ מחלתו, עד שעותיו האחרונות".

לאחר פרישתו של לרון מכס השיפוט, הוא עמד בראש הוועדה הציבורית לפיצוי נפגעי אסון ורסאי ובראש הוועדה לבדיקת ענייני הנכים וקידום שילובם בקהילה, שהוקמה בעקבות שביתת הנכים הגדולה ב-2002. ברק היה זה שהמליץ להעמיד את לרון בראש ועדת הנכים, שדיוניה התקיימו בבית המשפט העליון. "בגאווה רבה", סיפר ברק, "הגיש לי אפרים את הדו"ח שלו, אשר אומץ במלואו ע"י הממשלה. זהו דו"ח מעמיק ויסודי, המקיף למעלה מ-150 עמודים, כפי שרק אפרים יודע לכתוב. כמוטו של הדו"ח הביא אפרים את הפסוק מישעיהו, לפיו: 'איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק'".

"אפרים היקר", נפרד ברק, "גופך מת. נשמתך חיה עימנו. נזכור אותך - החבר הטוב, המשפטן המעולה, השופט והנשיא למופת". לרון הותיר אחריו אישה, שלושה ילדים ו-10 נכדים.