הכל (לא) נשאר במשפחה

שופטים ואנשי אקדמיה מותחים ביקורת קשה על מקצועיותם של שופטי המשפחה, לרגל עשור לקיומם של בתי המשפט למשפחה. "הם לא מהשורה הראשונה ואפילו לא תמיד מהשנייה"

בתי המשפט לענייני משפחה חגגו באחרונה עשור לקיומם, אך לפחות לפי סקר שערכה מכללת שערי משפט בקרב עורכי הדין העוסקים בתחום, נראה כי מצבם אינו טוב. בכנס שקיימה המכללה בסוף השבוע, שוב עלתה על הפרק שאלת מקצועיות השופטים.

רק באחרונה דנה ועדת החוקה של הכנסת בהצעת חוק פרטית, המציעה להקים בית משפט ארצי לערעורים על פסקי דין של בתי המשפט לענייני משפחה, בו יהיה הרכב קבוע של 3 שופטים מקצועיים. יוזם ההצעה, ח"כ עו"ד רוני בר-און, אמר כי "מרבית השופטים הדנים בערעורי משפחה בחמישה מחוזות השיפוט, לא כיהנו כשופטי בית המשפט לענייני משפחה".

כעת מסתבר, שהוא לא היחיד החושב כך. השופט בדימוס חיים פורת, שהיה סגן נשיא בית המשפט המחוזי בת"א, ומשמש כיום כאחראי על השתלמויות השופטים, מותח ביקורת קשה ביותר על מקצועיותם של שופטי המשפחה. לדבריו, חלק משופטי השלום קיבלו סמכות לשפוט בתיקי משפחה ללא כל ניסיון קודם והכשרה מתאימה, רק משום שבמקומות מסוימים לא היתה מספיק עבודה לשופטי שלום מכהנים מחד, ולא היה די תקציב למנות שופטי משפחה נפרדים מאידך.

בתי המשפט למשפחה, נזכיר, הוקמו באוקטובר 95' במסגרת בתי משפט השלום. בסמכותם לדון בתובענות בענייני המעמד האישי, בתובענות אזרחיות שעילתן סכסוכים בתוך המשפחה ובתובענות לפי חוקים ספציפיים, בלי קשר לנושא או לשווי התובענה. החוק גם מקנה להם סמכויות נוספות בתובענות בנושאים קרובים, כמו מזונות, זכות למגורים ואבהות.

לא יודעים לראיין ילדים

הערכאות החדשות הוקמו בעקבות המלצות ועדת שינבוים, שהוגשו 10 שנים קודם לכן, והמליצו לרכז את סמכויות בית המשפט בענייני משפחה בערכאה אחת. בדו"ח הוועדה נאמר, כי "ריכוז סמכויות ייעל את המערכת, ימנע כפילויות בדיון ובהכרעות שיפוטיות, יאפשר פתרון שיטתי ומגובש יותר, יקצר את ההתדיינות, וכפועל יוצא יביא לפתרונות טובים יותר ויחסל את פיצול הסמכויות גם בתוך מערכת בתי המשפט האזרחיים".

לפי החוק, כשופט משפחה יוכל להתמנות מי שהוא בעל ידע וניסיון מקצועי בתחום, משום שהשפיטה בענייני משפחה מצריכה גישה, תכונות והכשרה מתאימות. ואולם, אומר השופט בדימוס פורת, עורכי דין מהתחום אינם רוצים לכהן כשופטי משפחה עקב משכורת ותנאים סוציאליים לא נאותים, ולכן השופטים המתמנים "הם לא מהשורה הראשונה ואפילו לא תמיד מהשורה השנייה".

לא ייתכן, אומר פורת, ששופטי משפחה לא יודעים ולא רוצים לראיין ילדים, שהם חלק מרכזי בנושא הדיון והסכסוך. הוא גם מתח ביקורת נוקבת על חלק מהסדרי החקיקה הנוגעים לבתי המשפט למשפחה, בתחומים כמו חקירת עדים, עיקולים וסדרי דין. פורת ציין את עניינו של השופט אריה שרעבי, שהתפטר באחרונה מכהונתו בבית המשפט לעניינים מקומיים בת"א, מכיוון שנשיאת בית משפט השלום אינה מקדמת אותו לשלום. לדבריו, מדובר בשופט מצוין שמגיע לו לשפוט ברמות גבוהות יותר ויש להצטער מאוד על פרישתו.

ערעורים על פסקי דין של בתי משפט למשפחה מוגשים למחוזי, ורובם ככולם נידונים בפני שופט אחד, למעט בחמש נושאים שנידונים בפני הרכב שלושה. הדבר מעורר בעייתיות כפולה: הן ביחס לכך ששופט יחיד עשוי לדון בערעור על פסקי דין המכריעים במיליוני שקלים ויותר, והן משום ששופטי המחוזי אינם בעלי הכשירות הנדרשת בענייני משפחה, כמו שופטי הערכאה המיוחד.

שופטת המחוזי בת"א, יהודית שטופמן, הדנה בערעורים בנושאי משפחה, טוענת כי חלק מהשופטים המחוזיים הדנים בערעורי משפחה אינם מקצועיים, משום שחלקם הגדול לא כיהן כשופטי משפחה או כעורכי דין בתחום. היא מיקדה את הבעייתיות במקצועיותם שופטי המשפחה, בכך שתחומי משפט הנכללים בתחום אחריותם רבים ונרחבים מדי, והם דנים במשפטים בסכומים גבוהים ביותר שאין לשופטי שלום אחרים סמכות לדון בהם.

בעניין זה, די אם נזכיר את המאבק על עיזבון המיליארדים של שאול אייזנברג ז"ל, את תביעת יעל ורטהיימר לקבל רכוש של עשרות מיליוני דולרים מבעלה, התעשיין סטף ורטהיימר, ואת הסכסוך בין אחד מבעלי המניות ב"ידיעות אחרונות", נוני מוזס, לבין גרושתו מיכל.

השופטים, אמרה שטופמן, צריכים לעבור השתלמויות מיוחדות ונרחבות בנושאים אזרחיים שונים, כגון קניין ונזיקין, דבר שלא נעשה כיום כלל. היא הוסיפה, שהעיקרון של "שופט אחד למשפחה אחת", העומד בבסיס הקמת בית המשפט לענייני משפחה, בעייתי מאוד במקרים מסוימים, שכן השופט מכיר את המשפחה היטב ויש לו דעות קדומות לגבי המתדיינים, בין אם ירצה בכך ובין אם לאו. לכן, לדבריה, המחוקק חייב לשנות את החוק ולאפשר לנשיא בית המשפט או אף לשופט עצמו להעביר, ולו במקרים מסוימים, חלק מהתיקים של אותה משפחה לשופט אחר, שאולי יראה את הדברים בעין אחרת.

שופטים בתחילת הדרך

גם הרב שלמה דיכובסקי, דיין בבית הדין הרבני הגדול לערעורים, מתח ביקורת קשה על שופטי המשפחה. לדבריו, מדובר בדרך כלל בשופטים בתחילת דרכם השיפוטית והחוק מקנה להם סמכות נרחבת ביותר ללא כל הצדקה. הבעיה העיקרית, אמר, היא שהם רואים עצמם כ"משגיחי כשרות" של בית הדין הרבני, וכמעין "בג"ץ קטן", הפוסל במחי יד החלטות של בתי הדין הרבניים, במקרים רבים ללא כל סמכות לעשות כן ותוך קביעה כי היתה בעיה בתיק שהתברר בבית הדין.

לדבריו, "אין בנמצא כיום שופטים טובים כגון ענקי העבר אלישע שיינבוים ז"ל וחיים פורת". דיכובסקי קבל על מירוץ הסמכויות המתנהל בין בתי המשפט לבתי הדין, בשל הסמכויות המקבילות, וטען שזו "חגיגה לעורכי הדין ואסון לצדדים המתדיינים". הוא גם קבל על כך שיחידות הסיוע המעניקות שירותי טיפול וגישור, הוקמו רק בבתי המשפט למשפחה ולא נותר תקציב ליצור יחידות כאלה גם בבית הדין הרבני, שם מתנקז עיקר הסכסוך - תיק הגירושין וענייני שלום בית. אתמול הופץ תזכיר חוק בעניין הקמת יחידות סיוע גם בבתי הדין הרבניים.

פרופ' דוד ליבאי, שהיה שר המשפטים בזמן הקמת בתי המשפט למשפחה, והגדיר בזמנו את המהלך כ"אחת הרפורמות החשובות במערכת השיפוט", אמר כי מדובר בסיפור הצלחה, אך ציין שיש להקפיד על בחירת שופטים מתאימים בעלי ידע, ניסיון, חוכמת חיים, והחשוב מכל "שיהיו בני אדם". לדבריו, עדיין לא הגיעה השעה להכניס לבית משפט זה סמכויות פליליות לדון בעבירות במשפחה ובעבירות נוער, כמקובל בחלק ממדינות העולם.

גם השופטת בדימוס דליה דורנר הצרה על מירוץ הסמכויות שבין בתי המשפט לבתי הדין, וטענה שמדובר ברעה חולה וגורם מרכזי להארכת הדיון ולסחבת שעליה התלוננו עורכי הדין בסקר, ושלא היתה צצה "אם בית הדין הרבני היה מספק שירות ראוי". היא קבלה על שערעורים בנושאי משפחה כמעט שאינם מגיעים לבית המשפט העליון, וכך נרשמת החמצה גדולה ביכולתו לעצב את דיני המשפחה. היא קראה לשר המשפטים להפנות תקציבים ולהתמסר אישית לטיפול בבתי המשפט האלה, אך הביעה חשש שהדבר לא יקרה בפועל.

השופט שאול שוחט מבית המשפט לענייני משפחה בר"ג, הצר אף הוא על שערעורים בענייני משפחה אינם מגיעים לעליון, ומשכך כמעט שאין הלכות מחייבות בתחום, מה שגורר חוסר ודאות משפטית. לדבריו, בית המשפט העליון אינו פותח שעריו בפני נושאי משפחה ועל שופטיו לדאוג, בהחלטותיהם, להופכו לנגיש יותר.

ד"ר רות הלפרין-קדרי מאוניברסיטת בר-אילן וד"ר מוסה אבו-רמדאן מאוניברסיטת חיפה, ציינו שלא ייתכן שפסקי דין בתיקי משפחה אינם מתפרסמים כמעט בכלל, אף לא בעילום שמות הצדדים, ומשכך כל דיני המשפחה הופכים למעשה לסודיים ומחתרתיים. "לא ייתכן שיהיה דין סודי במדינת ישראל שלא ניתן יהיה כלל להיחשף אליו, להעביר עליו ביקורת ולבחון אותו", טענו. בשבוע שעבר, אגב, דחה בג"ץ עתירה שהגיש אבו-רמדאן, חוקר של המשפט המוסלמי השרעי, בה דרש להורות על פרסום כל פסקי הדין של בית הדין השרעי.