"אני מתמקד ביצירת סביבה שילדיי ונכדיי יוכלו לחיות בה"

דן וילנסקי, 67, היה ממקימי פעילות אפלייד מטיריאלס בישראל ושימש כיו"ר החברה בארץ. לפני כן ניהל את קרן בירד, והוביל את הפעילות הישראלית של החברות קוליק אנד סופה ו-KLA.

היום הוא עוסק בפעילות יזמית, במסגרתה היה שותף להקמת חברת פרוטאופטיקס שנמכרה לאחרונה לביו-ראד, ומוביל פעילות התנדבותית למען התעשייה. וילנסקי למד הנדסת מכונות בטכניון ועשה דוקטורט באוניברסיטת קרנגי מלון, תוך התמקדות בתחום המחקר התעשייתי. הוא מתגורר בחיפה (גם בשבועיים האחרונים) עם אשתו יהודית, שבעברה הייתה אחות והיום היא מתנדבת למען נשים מוכות ומטרות נוספות. לזוג חמישה ילדים ("אני יודע שהם בין הגילאים 27 ו-46"): יעל, הבכורה, עופר, סיגל וזוג תאומות, אירית ונועה.

דן וילנסקי מסרב להתחיל בראיון בטרם יבהיר מהו בדיוק המסר שעומד לצאת ממנו, כיצד תוצג דמותו, מה תהיה התוצאה הסופית. הוא מוציא דפדפת צהובה ורושם את משפטי המפתח שהוא רוצה לראות עולים מן הכתבה, וכבר מוכן ומזומן להתחיל בבניית תרשימי זרימה, שיגדירו כיצד הריאיון יוביל למסקנותיו.

* למה זה חשוב לך לדעת מראש לאן הראיון הולך? זה ראיון אישי, כל דבר שתגיד הוא בסדר.

"חשוב לי מאוד מיקוד, להבין מה המטרה, היעד, וללכת אליו בקו הכי ישיר שאפשר. אבל אם מנסים ללכת בכמה כיוונים במקביל, מתקדמים סנטימטר ברוחב קילומטר".

* ומה המטרה שלך?

"אני רוצה להפוך את ישראל למקום שבו הילדים והנכדים שלי יוכלו להמשיך לגור. לשם כך חייב להיות לנו משק חזק ותעשייה משגשגת. רק תעשייה חזקה תגרום למשק להיות חזק. אנחנו חייבים לגרום לנוער להיחשף לטכנולוגיה ולאהוב אותה. אנחנו צריכים לעודד אותם להיכנס למקצועות הקשורים בטכנולוגיה ותעשייה. אנחנו חייבים לפתח חברות חזקות ויציבות שיספקו מקומות עבודה וייצוא. כל הפעילות שלי מרוכזת בדבר הזה".

* אתה יכול לספר קצת על הילדות שלך? מהיכן ינקת את הגישה הפרקטית הזו?

"ההורים שלי היו אנשים מאוד פרקטיים. גדלנו בבנימינה, וכשהגעתי לתיכון ההורים שלי המליצו לי ללכת לבית הספר המקצועי 'בשמת' בחיפה. כל החברים שלי חלמו להיות עורכי דין או רופאים, ולכן הלכו לתיכון העיוני, אבל לי ההורים אמרו 'אתה צריך מקצוע'. אז הלכתי לבשמת ולמדתי להיות מסגר מכני. זה היה בית ספר ברמה גבוהה ולמדנו את יסודות ההנדסה, אבל מנקודת המבט המקצועית. אחר כך, כשהגעתי לצבא באמת עסקתי בזה. אבל לאבא שלי זה לא הספיק, וכשלמדתי נהיגה הוא אמר לי 'אם אתה כבר לומד, למה שלא תעשה רישיון למשאית. ככה יהיה לך עוד מקצוע. אתה לעולם לא יודע לאן החיים יובילו אותך'.

"אמי יקית, עקרת בית. היא היום בת 97. בילדותנו משמעת הייתה מאוד חשובה לה. היא נתנה לנו חינוך קשוח, אבל טוב. אבי היה מהנדס ממוצא פולני, נציג של הברון רוטשילד בישראל. ממנו קיבלתי את הנטייה לחשוב חשיבה ריאלית, שתי רגליים על הקרקע.

"אני חושב שקיבלתי חינוך מעולה, באווירת הכפר, והחברים הכי טובים שלי הם אותם חברי ילדות מבנימינה. כנראה שריחות הפרדסים שהחליפו את היסמין של הברון רוטשילד, עזרו לי לקבל עיצוב טוב יותר".

* הבחירה בבית ספר מקצועי השתלמה?

"יש שיגידו שהשכלה רחבה יותר היא החשובה בגיל הזה. אולי, אבל בית הספר המקצועי נותן לך הכשרה טובה יותר. זה הפך אותי למהנדס הרבה יותר טוב. בבשמת לומדים להיות חרט, כרסם וכדומה. יום אחד, כשכבר ניהלתי חברה בישראל, ניגש אליי מהנדס, בוגר בית הספר הריאלי (בית הספר העיוני הפרטי בחיפה, ג.ו), ואמר לי: 'אי אפשר לייצר את החלק הזה. החרט אמר שזה בלתי אפשרי'. מיד לבשתי חלוק, הרכבתי משקפיים, ניגשתי לעבודה והראיתי לו איך עושים את זה. אחרי זה, כשוילנסקי אמר משהו הם הקשיבו, ולא עשו צרות".

* בכל זאת לא הלכת ישר לעבודת כפיים. למדת בטכניון.

"כן, בטכניון למדתי הנדסת מכונות. הטכניון הוא מוסד מצויין למהנדס צעיר, הוא נותן לך כלים למחשבה. משם המשכתי לדוקטורט באוניברסיטת קרנגי מלון, והתמקדתי בתחום המחקר התעשייתי - איך לפתח עיבוד שבבי במהירויות גבוהות, כמו שעושים היום בישקר. תוך כדי כך, פגשתי פרופסור שמאוד השפיע עלי, פרופסור שאו (Shaw). הוא עסק בחיפוש דרכים להפיק ידע מהאקדמיה עבור התעשייה. ראינו שהמון ידע אינו מנוצל בצורה יעילה, ושניתן לעשות הרבה יותר עבור התעשייה בלי לפגוע באוניברסיטה. זה בעצם העיסוק העיקרי שלי היום - להפיק יותר ויותר מהאקדמיה עבור התעשייה הישראלית. הכשלים שהיו אז, ברובם רלבנטיים גם היום.

"בשלב כלשהו, ראיתי שהאקדמיה זה נחמד אבל לי מתאים משהו יותר מעשי. חשבתי, 'מה היתרון היחסי שלי? אני מבין תעשייה, מבין את התרבות האמריקנית והישראלית ויש לי עניין בחברות המשלבות תעשייה ותחכום. מדוע לא לנסות להשתלב בהקמה של סניף של חברה תעשייתית אמריקנית בישראל?'. פניתי לשגרירות הישראלית, קיבלתי מהם רשימה של חברות ומצאתי את מבוקשי אצל חברת קוליק וסופה (K&S)".

* זה היה התפקיד הראשון שלך אחרי האקדמיה. קפצת מיד להקמת חברה?

"עבדתי אצלם כמה זמן כמהנדס, כחלק מההכשרה שלי לתפקיד הזה. גרתי בפילדלפיה שנתיים שבמהלכן למדתי את קו המוצרים של החברה. במקביל הוקם המפעל בישראל, ואני הגעתי אליו כאחראי על המו"פ.

"עשינו שם הרבה דברים נכונים והרבה שטויות. התחלנו לפתח מוצרים חדשים אבל בינתיים רצינו להרוויח כסף, אז נתנו שירותי עיבוד שבבי לרפא"ל. זה אכן סיפק לנו הכנסה, אבל בזמן הזה היינו יכולים לייצר מוצר יותר טוב, יותר מהר. חוסר המיקוד האט את ההתפתחות שלנו".

* שוב חזרת לעניין המיקוד.

"כן, לצערי הרב הרבה אנשים בארץ מאוד לא ממוקדים. רואים את זה המון בחברות תעשייתיות. תמיד תוך כדי פיתוח מתגלים רעיונות חדשים. תמיד לקראת הסוף יש רעיון לעוד איזה שיפור קטן, ואז המוצר נשאר כל החיים בפיתוח ולא יוצא לשוק. גם בחשיבה אסטרטגית, מנהלים בארץ מפחדים ללכת בכיוון מסויים ולדבוק בו. בפוליטיקה, אף פעם לא מסמנים כאן מטרה והולכים אליה, תמיד מתעוררים באמצע הרהורי כפירה. גם במישור האישי, סטודנטים בוחרים מקצוע, אחרי זה מחליפים, הולכים על כמה מקצועות במקביל. אני כבר יודע שאני לא אהיה מומחה לכל הדברים, אז אני מעדיף להיות מומחה לפחות לדבר אחד, במקום כולבויניק. ככה אני יודע שאני לא יודע הכל, וזה מאפשר לי לבקש עזרה ממומחה אחר כשצריך".

* עבדת בקוליק אנד סופה 10 שנים.

"כן, דווקא במקרה הזה אני חושב בעיקרון שזה הרבה מדי. מהנדס, לא טוב לו לשבת יותר מחמש-שבע שנים במקום אחד, אלא ששם היו לי הזדמנויות לצמוח. עברתי לנהל את המו"פ בארה"ב, ואחר כך חזרתי לנהל את כל המפעל בישראל. רק כאשר היו לי חילוקי דעות עם הבעלים לגבי הכיוון האסטרטגי של החברה, פרשתי. אחרי כן ביצעתי תפקידים דומים עם יותר דגש על שיווק, בחברה תעשייתית בשם KLA במגדל העמק.

"ואז, יום אחד מצלצל הטלפון ועל הקו נמצא אד מלבסקי, מנכ"ל קרן בירד (העוסקת בהקמת חברות חדשות, על בסיס שיתוף פעולה אמריקני ישראלי ובמימון שתי הממשלות, ג.ו). הוא מספר לי שהוא פורש ורוצה שאחליף אותו, ואני אומר לו 'השתגעת? מדוע שאעזוב את KLA עכשיו?!', אבל הבטחתי להחזיר לו תשובה תוך 24 שעות, וגם עמדתי ב-24 שעות האלה, כי החלטות צריך לקבל מהר".

* אז למה בכל זאת החלטת לעזוב הכל ולעבור לקרן בירד?

"באותו יום אמרתי לעצמי 'אני כל הזמן מקטר על מה שקורה במדינה, על מצב התעשייה. אולי הגיע הזמן לעשות עם זה משהו?'. אני קורא לזה היום ציונות תעשייתית - לדאוג במו ידיך לסביבת העבודה שתהיה במדינה שלך, לילדים ולנכדים שלך.

"מסביבי יש הרבה אנשי תעשייה שמקטרים כמוני על המצב. אני אומר להם בכל הכנות והישירות: תפסיקו לקטר ותתחילו להזיז את עצמכם. זה אחד הדברים שהכי חשוב לי להדגיש בכתבה הזו. לא תהיה לנו תעשייה אם לא נבנה אותה במו ידינו. אני אומר כל הזמן לקולגות שלי, כשהם מתחילים להתלונן, 'תתחילו להזיז דברים, אז תהיה לכם זכות לקטר, ואולי למדינה הזו יהיה פרצוף קצת שונה'".

* בין ניהול קרן בירד לעיסוקיך הנוכחיים מילאת תפקיד חשוב בתעשייה, באפלייד מטיריאלס.

"בקרן בירד הבטחתי שאתן שנתיים ואז אפרוש, אבל כל כך נהניתי שנשארתי ארבע שנים. פרשתי כדי להקים ארגון בעל מטרות דומות, אבל אז הגיעה הצעה מדן מידן, שהיה נשיא אפלייד והציע לי לעזור לחברה למזג לתוכה כמה חברות ישראליות שקנתה, ולבנות מתוך כך את הסניף הישראלי שלה. זו הייתה הזדמנות בעצם להגיע לאותה מטרה - בניית תעשייה ישראלית חזקה -מכיוון אחר, תוך ניצול של ההבנה שלי בשילוב התרבות האמריקנית והישראלית.

"המשימה לא הייתה קלה, אבל הוקמה חברה מאוד מצליחה. זה חשוב ביותר שיהיו בישראל חברות בינלאומיות. אני מאמין שתקום בעתיד גם נוקיה ישראלית - מוצר כחול לבן לחלוטין שיתחרה בשווקים הגדולים. לשם כך דרושים בעיקר רעיון אחד טוב והרבה מזל, אבל בינתיים חייבים להביא חברות אמריקניות שתורמות לנו לא רק טכנולוגיה, אלא גם תרבות מדעית, טכנולוגית ועסקית. זה יגרום לתעשייה לגדול בקצב משמעותי וליצור את השינוי".

* מה אתה אומר על תעשיית המוליכים למחצה הישראלית? האם יש לה תקווה? ומה דעתך על טאואר?

"אני לא יכול לדבר על טאואר כי אני עדיין מעורב באפלייד, והם לקוחות שלנו. נראה לי שנעשו כמה טעויות בהבנת העוצמה של התחום הזה. נכנסנו אליו קצת באיחור. אם לפני 20-30 שנה היו משקיעים את הכסף שצריך, היום התעשייה הזו הייתה מובילה בעולם. אבל גם ככה, זו תעשייה עם עוצמה שאני צופה לה עתיד מצוין".

* התמקמת בקו התפר שבין התרבות האמריקנית והישראלית. באיזו מידה אתה ישראלי, ומתי אתה אמריקני?

"גרתי 10 שנים בארה"ב ומאז אני נוסע המון. זה גרם לכך שאני חושב כמו איש עסקים אמריקני, אבל בלי לאבד לעולם את הזהות והתרבות הישראלית. זו קומבינציה מנצחת. התרבות הישראלית זה לא לקבל אף פעם לא, תמיד לחקור עמוק יותר וחשיבה יזמית חזקה. תרבות ניהול ישראלית זה נאמנות גבוהה לעובדים ולקוחות ושיתוף של כל הדרגים בדאגות ובכישלונות, כמו בהצלחות, מתוך הבנה שמנהל הוא תמיד בודד במערכה ואם לא תהיה לו תמיכה מחשבתית ורגשית, הוא לא יוכל להצליח".

* אם הייתי מדברת עם העובדים שלך, מה הם היו אומרים עליך?

"או, העובדים שלי, תמיד כשהם פוגשים אותי עם אשתי המקורית באירועים שונים, הם אומרים לה 'איך את יכולה לחיות איתו?'. מנהל צריך להיות מרוכז מאוד במטרות וממוקד, ולקחת את הדברים ברצינות. יש דברים שמוציאים אותי מהכלים - אי עמידה בלוחות זמנים למשל. אני קורא לזה 'סימפטום החתונה הישראלית' - קובעים בשבע כדי להגיע בתשע. אז לדברים האלה אני מאוד לא סבלני, אבל בחיי היום יום, עם אשתי המקורית, אני אדם רגוע ונוח לבריות".

* אשתך המקורית?

"כן, הראשונה שהתחתנתי איתה".

* והיום אתם נשואים?

"כן".

* אז בין לבין הייתה לך אישה אחרת?

"לא, זו מין בדיחה כזו. לכל אחד היום יש אישה שנייה ושלישית. לי יש את אשתי המקורית, היחידה שאני צריך. יש לי מזל עם האישה. יש לי מזל גם עם הילדים".

* מה היא עושה, ומה עושים הילדים?

"יהודית הייתה בעבר אחות רחמנייה והיום היא מתנדבת, למען נשים מוכות ובארגונים אחרים. יש לנו חמישה ילדים. כשתכננו את הרביעי, יצאו לנו תאומים. זה היה בארה"ב, אז אולי זה היה מבצע של 'קנה אחד, קבל אחד חינם'.

אמי הייתה אומרת שלא שואלים אישה בת כמה היא, וגבר לא שואלים בני כמה הילדים שלו, כי הוא לא זוכר. אני יודע לפחות שהם בין גילאי 27 ל-46. יעל, הבכורה, היא מהנדסת טקסטיל. עופר הוא טייס קרב בחיל האוויר ומהנדס מחשבים. יש לו חברה גדולה בשם ג'נגו. סיגל היא מעצבת גרפית בחברת שטרודל עיצובים. התאומות הן אירית ונועה. אירית מסיימת לימודי עיצוב פנים ונועה מסיימת עוד מעט לימודי עיצוב תעשייתי. היה לי מזל שהם כולם הלכו למקצועות אמיתיים. זה יצא ככה, לא השפעתי עליהם".

* אתה עוסק היום במגוון אדיר של פעילויות. מה עם המיקוד?

"מיקוד? הכל מאוד ממוקד. אני מתמקד בליצור סביבה שהילדים והנכדים שלי יוכלו לחיות בה".

* יש לך בכלל זמן פנוי?

"חשבתי שבשלב הזה של החיים שלי אעבוד מאוד מעט, אבל בגלל הקומבינציה של עבודה למען הסביבה ועם יזמים, אני מאוד עסוק כרגע. כמובן שאני נהנה מכל רגע, אחרת הייתי פורש.

"בזמני הפנוי אני עושה הליכות, אני לא עושה מספיק ספורט אבל משתדל לשמור על איזון בין האוכל לפעילות הגופנית. לפעמים אני עוסק בפעילות נגרות בבית המלאכה שלי, בעצמי או עם הנכדים.

"אני אוהב לטייל בעולם שלא לצרכי עסקים. לא מזמן הייתי במרוקו, והטיול הזה עלה על כל הציפיות. כשחזרתי כתבתי מכתב למלך מרוקו. סיפרתי לו כמה נהניתי מהטיול ואמרתי שאני לא מבין מדוע איננו יכולים לשתף פעולה יותר, לאור קבלת הפנים והיחס שקיבלתי מהאנשים ברחוב כיהודי וישראלי. אמרתי לו שאשמח להיפגש ולדבר על זה. עדיין לא קיבלתי תשובה".

"הפרויקטים שלנו נועדו להקטין את מספר עורכי הדין במדינה"

* דן וילנסקי, לפני כשנה פרשת מאפלייד מטיריאלס. מה אתה עושה היום?

"פרשתי מאפלייד כדי לעסוק בפעילות שלי למען הסביבה. תמיד פעלתי למען הסביבה, כלומר למען התעשייה, בנוסף לעבודתי. עכשיו החלטתי לעשות זאת במשרה מלאה. יש לנו כמה וכמה פרויקטים שכולם נועדו, איך לומר, להקטין את מספר עורכי הדין במדינה. אמנם כלתי עורכת דין, אבל יש בעיה חמורה בישראל. בבתי הספר התיכוניים הלימודים ההומניים הם הרבה יותר מקיפים. כך אנחנו מאבדים הרבה כוח אדם טכנולוגי. יש תלמידים שהם פשוט פחות טובים ויש כאלה שהם הומניים בנטייתם. הבעיה שלי היא עם אלה שנמצאים בטווח הביניים ופשוט לא נחשפים לזה. יש איזו נטייה לומר שאם אתה לא לומד תרבות, או אם אתה לא מלמד תרבות, אז אתה לא תרבותי, שיש סכנה שניצור מדינה לא תרבותית. אני אומר - אנשים במקצועות הומניים יהיו ממילא. הטכנולוגיה היא זו שצריך לעזור לה".

* איך עושים זאת? בונים עוד בתי ספר מקצועיים?

"אנחנו עובדים כרגע בכמה מישורים. אחד מהם הוא המוזיאון הטכנולוגי בחיפה. אני בהחלט מאמין שזו פעילות שמקטינה את מספר עורכי הדין. אני קורא לכל הורה להביא את הילדים שלו למוזיאון, לא פעם אחת אלא באופן קבוע, כי המוזיאון הוא מאוד דינמי ומשתנה, והילד בגילאים שונים גם רואה אותו אחרת.

"כמו כן, אנחנו מפעילים ארגון של יזמים צעירים שלומדים מהתעשייה על ידי עשייה. לו היה לנו יותר כסף היינו מרחיבים את זה. אני קורא לכל המקטרים והבוכים לבוא לתרום מכספם, או לתרום מזמנם ולהיות מדריכים.

"לפני כמה שנים פגשתי מישהו, שכילד החליט ללמוד פיזיקה בעקבות חשיפה למגזין 'סיינטיפיק אמריקן'. החלטנו שחייבים לתרגם את זה לעברית. זהו פרוייקט משותף עם אורט, שמתרגמים ומדפיסים לנו את החוברת ומאפשרים לנו לחלק אותה לתלמידים שלומדים מתמטיקה ברמה גבוהה, באזורים מעוטי יכולת.

"בתחום לגמרי אחר, שלא קשור בבני נוער, אני פעיל לתמיכה בתעשיית הננוטכנולוגיה בישראל, תחת הארגון Israeli national Nanotechnology Initiative. מעורבים בו אנשי תעשייה ואקדמיה, ואני חייב לתת כאן קרדיט למשרד האוצר. אותם 'נערי אוצר' צעירים שמרבים לבקר אותם, ראו את החזון והקצו את המשאבים. אם האוניברסיטה מביאה מימון לפרוייקט, משרד האוצר נותן מימון משלים. הם עושים בדיוק את מה שבתחום המוליכים-למחצה לא השכילו לעשות בזמן. הננוטכנולוגיה יכולה לעשות מהפיכה בתחום המוליכים למחצה, התרופות, הדלק הנקי - הכל על בסיס מדע מכאן, מישראל. התחום האחרון שבו אני פועל, הוא עזרה ליזמים להוציא לפועל את הרעיונות שלהם. יחסית למספר הרעיונות שיש באקדמיה ובתעשייה בישראל, יש מעט מאוד חברות. יש ביצי זהב שרק מחכות שמישהו ירים אותן. הקמתי לאחרונה עם פרופ' ליפסון מהטכניון את חברת פרוטאופטיקס, שנמכרה כבר לביו-ראד הבינלאומית והפכה לסניף שלה בישראל. אני מוכן לעזור לכל יזם שיש לו רעיון בייעוץ ובקשרים, אבל המוקד העיקרי הוא זה שעסקתי בו עוד בקרנגי מלון, חיבור בין האקדמיה לבין התעשייה".

* חברות הייזום של האוניברסיטה אמורות לעשות זאת. יש צורך בגורם נוסף?

"חברות הייזום של האוניברסיטה קיימות המון שנים, ועדיין מספר החברות בישראל הוא קטן יחסית לפוטנציאל. יש המון מודלים ויש מקום לכולם, גם לחברות הייזום, גם לקרנות הון הסיכון וגם לכך שאנשי תעשייה מנוסים יפנו לפרופסורים, ויחד יקימו חברה".