העבר הנאצי לא רודף את שוקן

אך הסתיימה החתימה החגיגית של מכירת רבע מקבוצת הארץ לבית ההוצאה לאור דומונט, נאלץ המו"ל של הארץ, עמוס שוקן, לקום לבוקר של רוחות מלחמה. לא מלחמת לבנון, המלחמה ההיא. מתברר כי בית ההוצאה המשפחתי הוותיק, הקיים כבר כ-200 שנה, עמד בתחילת השנה במרכזה של שערורייה בגרמניה, סביב תפקודו בעת מלחמת העולם השנייה.

ידיעות אחרונות פירסם היום (ד') בהרחבה חלק מאותם פרסומים, ובהם מפורט כי לאביו של המו"ל הנוכחי, ד"ר קורט נבן-דומונט, היה כרטיס חבר במפלגה הנאצית; כי עיתוני הקבוצה שמרו על נאמנות למשטר הנאצי, אף שנמנעו מהפצת תעמולה אנטישמית; כי שר התעמולה, יוזף גבלס, העניק לקורט נבן-דומונט אות הצטיינות על כך שהמשיך להוציא את העיתונים למרות הזמנים הקשים.

חברות גרמניות רבות נאלצות להתמודד עם עבר בעייתי. שוקן עצמו, בראיון הבוקר לתוכנית "מה בוער" עם רזי ברקאי, הזכיר קשר שהיה להוצאת ידיעות אחרונות עצמה עם הוצאת ברטלסמן הגרמנית, אשר שימשה תחת המשטר הנאצי כקבלן הגדול ביותר להדפסת ספרים לצבא ולמשטר הנאצי. לדבריו, הוא כלל את הדברים בתגובה ששלח לידיעות אחרונות, אולם העיתון בחר להשמיט את הפסקה האמורה. גם פולקסווגן, סימנס ודויטשה-בנק נושאות כתם אפל סביב השנים הרלבנטיות בעברן. אולם ההאשמה שהקפיצה את אלפרד נבן-דומונט ואת בנו קונסטנטין, ואף שלחה אותם לתבוע ולהילחם מלחמת חורמה, נגעה למקור חלק מעושרה של הקבוצה.

על פי פרסומים בפרנקפורטר אלגמיינה צייטונג, בדר שפיגל ובבילד, המשפחה ובית ההוצאה לא רק שיתפו פעולה עם המשטר, כפי שנאלצו לעשות רבים אחרים, אלא גם נהנו ממה שקרוי "אריזציה" של נכסים. כלומר המצב שבו רכוש של יהודים הוחרם או שהם נאלצו למכור אותו, במחיר נמוך ביותר. במהלך המלחמה רכשו בני משפחת דומונט לא מעט נכסי נדל"ן שהיו שייכים ליהודים.

הם גם אינם מכחישים זאת, אולם השאלה שעליה יצאו למלחמות בבתי המשפט היתה, האם קנו את הנכסים במחירים נמוכים, או אולי שילמו את מלוא מחיר השוק, ובכך למעשה נקטו, כך הם אומרים, מהלך רגיל של עסקים שאינו מהווה התעשרות על חשבון מישהו אחר.

לדבריהם, שניים משלושת הנכסים שרכשו לא נרכשו ישירות מיהודים אלא מהגוף הממלכתי אשר רכש את הנכסים מהיהודים. לא שהם לא ידעו שמדובר ברכוש שיהודים נאלצו למכור, אבל הם עצמם קנו מין קנייה סטרילית, מרוחקת מהאירועים שהביאו אליה. ובעיקר, כך אמרו, "במחירי השוק".

לדבריו של המתווך בעיסקה למכירת 25% מהארץ, אבי פרימור, אשר הפך עם כינונה לאחד מארבעת מנהלי קבוצת הארץ, עיתוי הפרסומים לא היה מקרי ונבע מ"מלחמת מו"לים" בגרמניה. מו"ל קבוצת הארץ, עמוס שוקן, אומר שאנשי דומונט אינם סבורים שהעיתוי של הפרסום בדר שפיגל היה מכוון, אולם הם משוכנעים כי ה"בילד" ציטט את הדברים כחלק ממלחמה מסחרית.

מלחמות מו"לים לא מעניינות את חושף הפרשה, ההיסטוריון והעיתונאי אינגו ניבל, אשר בשפיגל הסתמכו על מחקריו. ניבל הוא היסטוריון עצמאי מקלן, עיר מושבה של ההוצאה. מומחיותו היא היסטוריה ספרדית אולם פרשיות עירו קודמות. בשיחת טלפון מקלן הוא מספר כי גילה שבשנת 1938 מכר יהודי עשיר מקלן בשם אמיל ליפמן את הבניין שבבעלותו לחברת הביטוח של בית ההוצאה. כפי הנראה, ניבל הסתבך בשערי המטבע הגרמני בתקופת המלחמה ולאחריה, וייחס לקנייה ערך נמוך יותר מאשר במציאות, ועל כך נתבע והפסיד. ליפמן מת בנובמבר 1938. שלוש בנותיו ששרדו את השואה ניהלו תכתובת עם בית ההוצאה, אולם ניבל אינו יודע כיצד הסתיימה התכתובת.

הרכישה השנייה היתה קבוצה של שלושה בניינים ברחוב בריטהשטראסה בדרום קלן, הרחוב שבו ישבה מערכת הקלנישה צייטונג, אחד מעיתוני ההוצאה. הבניינים היו שייכים למשפחה אמידה, פריץ וסופי ברנדנשטיין. המשפחה נאלצה להוציאם למכירה פומבית על ידי הבנקים, וחברת הביטוח גרלינג רכשה אותם. הבניינים, מספר 82, 86 ו-88, נמכרו לחברה בשם גרלינג, וזו מכרה אותם לגבריאלה נבן-דומונט ב-1941. כך הצליח בית ההוצאה להיות בעלי כל הרחוב ממספר 60 ועד מספר 85.

העסקה השלישית נגעה לשטח אדמה שהיה שייך לאלברט אוטנהיים שנאלץ לברוח ב-1937 ולמכור את רכושו לחברות אריות. השטח הזה, אשר גבל בבית משפחת נבן-דומונט, נרכש גם הוא על ידי גבריאלה נבן-דומונט.

אוטנהיים ברח לשוויץ, ולאחר מכן היגר לארצות הברית. משא ומתן שלו עם בית ההוצאה הסתיים בכך ששולמו לו, לאחר המלחמה, 10,000 מארק.

" מה הטענה המרכזית שלך נגד דומונט?

"המשפחה הציגה עצמה כמי שהיתה אנטי נאצית וסיפרה איך עזרה ליהודים להסתתר (בבית המשפחה הוסתרו, על פי הפרסומים, מזכירתו של קורט נבן-דומונט ואשה נוספת, שעל פי חוקי הגזע היו יהודיות למחצה). למעשה, היה להם קשר טוב עם הממשל והם עשו איתו הסכמים. הם אף פעם לא סיפרו על כך שבית ההוצאה קנה רכוש יהודי".

" מה לדעתך היתה הקבוצה אמורה לעשות היום?

"לחקור את ההיסטוריה שלה ולפרסם אותה, לא כתגובה על טענות אלא ביוזמה שלהם".

קבוצת דומונט טענה בתגובה לשפיגל, כי מעולם לא אמרה שהשתתפה בהתנגדות למשטר, וכי "התמודדנו תמיד ובגלוי גם עם התקופה הזאת בעברנו". פרופ' אלפרד נבן-דומונט, המו"ל הנוכחי, לא רק שהיה ילד בעת ההיא (בן 12 בתחילת המלחמה, בן 17 בסופה), אלא אפילו, כך התגובה, לא הלך להיטלריוגנד. בסך הכל, כך רוח התגובה, ניסינו לשרוד את המלחמה, וכל העיתונות היתה משועבדת למשטר, מי שלא - לא יכול היה להמשיך לפרסם. על הרקע הזה ביקשו להסביר גם את חברותו של קורט נבן-דומונט במפלגה הנאצית. "הוצע לו", אמרו, כדרכן של הצעות שאי אפשר לסרב להן. כמו כן הודיעה לאחרונה על מינוי ההיסטוריון, מנפרד פול, מנהל המכון ההיסטורי של הדויטשה בנק, לחקור את עברה של הקבוצה.

אבי פרימור מבקש להדגיש שלא היתה שום תביעה נגד הקבוצה, שכל הפרשה נראית לו כמלחמת מו"לים, "כמו שמקובל גם בארץ, זורקים אחד על השני מה שיכולים", ושלמרות זאת אנשי דומונט אמרו שיעבירו את החברה ביקורת משפטית וביקורת של היסטוריון. "הם יכלו להגיש בקשה לזכות במעמד של חסידי אומות העולם על הסתרת יהודים", הוא מוסיף, "אבל הם לא רצו. בתקופת הנאצים הם פשוט פרסמו מה שהנאצים אמרו להם לפרסם, ואת נכסי הנדל"ן, כך אמרו לי, קנו בתום לב".