תשתיות, סביבה וכסף

ניקח, למשל, את הרכבת המהירה לירושלים, שצפויה להיסלל אחרי שיפוץ המסילה הישנה, האיטית והמיותרת. מאחר שגם באוצר ניתחו ומצאו שהרכבת המהירה לא תצדיק את עצמה מבחינה כלכלית, יש לפחות למנוע את הנזק הנופי שתגרום המסילה. בה בשעה אפשר לטעון, שהירוקים לא צדקו כשהתנגדו להרחבת כביש ירושלים, בקטע שבין שער הגיא לצומת שורש.

יש מקרים שבהם פשרה היא הפתרון. כך, למשל, לפני שנים רבות התנהל בירושלים ויכוח מר על הכביש שעמד להיסלל בעמק המצלבה. טדי קולק עמד על ההכרח בסלילת הכביש, אשר נסלל בסופו של דבר, שעה שהעמק הפך לפארק מוריק, לרווחת התושבים.

היה טעם להתנגד לכביש חוצה ישראל מבחינת העדיפות הכלכלית, בהתחשב במחסור האמצעים לפתרון בעיות התחבורה בגוש דן. בלטה דווקא ההתנגדות הירוקה, שלא צלחה, אבל הביאה לטיפוח וגינון בשולי הכביש ומעבר להם שיפור לנוף המקורי והמשעמם בחלקו שלאורך הציר הזה.

המצב פרדוכסלי כשמדובר באינטרסים פרטיים. יותר ויותר אנשים מוכנים לפנות לערכאות כדי להגן על האינטרס האישי ועל ערך הרכוש הפרטי מפני כביש שנסלל ליד ביתם. ואכן, גם סביבת הבית היא סביבה שראוי להגן עליה.

בה בשעה, מרבים לוותר אצלנו על הגנת הסביבה כשמדובר בעסקים פרטיים ובקשרי הון-שלטון, בין שלטון מרכזי ובין שלטון מקומי. למרות זאת, הערנות הציבורית המתגלה בשנים האחרונות מפריעה ליחסים האינטימיים הללו.

יש סיכוי שדוגמאות מסוג המרינה בהרצליה תשפענה על היזמים השוקדים על בניין הארץ וגם על השלטונות, הסובלים מפגיעה במוניטין עקב הפרוטקציה הפוגעת בסביבה.

ואם מדובר במרינות, יתכן שההצלחה לפעמים מלאה מדי. יש הטוענים שחיסול המרינה של בת גלים בחיפה היה קיצוני. אכן, היוזמה הייתה לבנות שיכון צמרת ולהצמיד אליו מעגן סירות. יתכן שהמעגן לא היה מזיק לראש הכרמל אילו הוקף בבנייה צנועה המשרתת את הספנים ואת המבקרים מצד היבשה. מכל מקום, ביטול תוכנית המרינה של בת גלים נתן תוקף לכלל, שישראל נוטה להתעלם ממנו בכל התחומים: תפשת מרובה - לא תפשת!

הנטייה לתפוש מרובה, בתמיכת השלטון, מביאה לעיתים קרובות למתן היתר זמני כביכול לשימוש חורג כביכול, בשטח נופי מובהק. הנה, לאחר דיונים מתמשכים מכל הסוגים ובכל הערכאות, החליטה פרקליטות מחוז תל-אביב להגיש כתבי אישום נגד ראש העיר פתח תקווה לשעבר ונגד מהנדסת העיר, על ההיתר שניתן לבניית מרכז עסקים במתחם ירקונים, שנועד להיות דווקא פארק.

בימים אלה מעצבן היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, גם את ראש הממשלה ועוזריו. אהוד אולמרט ידוע כחסיד איתן של פיתוח הארץ. אין פלא שהמנכ"ל שלו, רענן דינור, לוחם בעוז על הנצחת כלובי הדגים במפרץ אילת. מזוז דחה את הצעתו של המנכ"ל לדחות בשנתיים את סילוק הכלובים מן המפרץ. מן הסתם, היועץ המשפטי יודע, שאצלנו במזרח התיכון הזמן הוא מושג גמיש, כמו שנאמר: יש מחר ויש מחר לאחר זמן. ובלשון שכנינו: בוקרה פי'ל מישמיש.

בישראל, ארץ האפשרויות השונות והמשונות, צריך להגן על הטבע גם מאנשים המתפרנסים מן הטבע. קיבוץ עין גדי, למשל. אפשר היה לחשוב, שקיבוץ עין גדי ידאג דאגה עמוק למעניינות היורדים מהצוקים אל הנקיקים. והנה, הקיבוץ מעוניין דווקא לבקבק את מי המעיינות. מזה שנים מנסים הירוקים למיניהם להגן על זרימת המים, ועדיין לא הצליחו. מי יודע, אם יהיה לחץ ציבורי נרחב על הקיבוץ, אולי תהיה שם פשרה כלשהי במועד כלשהו.

במאבק על הגנת הסביבה כבר יש הצלחות חלקיות, אבל הכרה נרחבת עדיין חסרה, למרות שתושבי ישראל מצטיינים בנטייתם לצאת אל הטבע. כך, למשל, עדין נלחמים על האירוס הנצרתי מפני השיכונים של נצרת עלית, וגם נלחמים על אירוס הגלבוע מפני היישוב החדש והמיותר מיכל.

בהקשר זה מעניינת ההעזה של עיריית הרצליה, שהצליחה להבטיח פארק עירוני גדול במקום שיכון שחמדו להקים שם. מסתבר שחלק מראשי השלטון המקומי גילו, שיותר ויותר בוחרים מתעניינים בסביבת מגוריהם וכדאי להתחשב בהם. גילוי זה לא חלחל עדיין אל השלטון המרכזי.

אולמרט, למשל, טרם ויתר על הרעיון הקונסטרוקטיבי: להקים שיכון בשטח המיועד לפארק איילון. יש לקוות שבתקופה הקרובה יהיה אולמרט עסוק בעניינים אחרים ואולי תינצל תוכנית הפארק.