סידור עבודה

הגלגול

מה "מתמורפוזה" " מי במאית: נטעלי בראון; מפיקה: קלאודיה לוין " איפה ומתי בנייני האומה, י-ם, יום א' 17.9, 21:45; סינמטק ת"א, יום ג' 19.9, 20:30

את "מתמורפוזה" התחלתי לראות בלפטופ, אבל עברתי מיד למסך הגדול. לא רק שהוא חשוב, הוא גם יפה ומכמיר ויזואלית. במבט נוקב, כשפניהן קרובות מאוד לעדשה, משמיעות ארבע נשים את קולן באומץ ומספרות על אונס או גילוי עריות שחוו בילדותן, ובין העדויות משולבים סיפורי מיתוסים יווניים-רומיים של אונס. אבל במיתולוגיה לא נותנים להתיישנות לחול (מושג מגוחך) ואין חוות-דעת ציניות של שופטים. שם לא מרככים את עצמת הפגיעה. שם, כשנאנסת אישה, היא אינה יכולה להמשיך כאישה והיא מאבדת את קולה, את כולה והופכת לחומר אחר, לחפץ, לצמח, לחיה, לנהר.

במילה "מתמורפוזה" מתקיים מותן של הנשים הנפגעות, ולא כמטפורה. מלחמה קשה השאירה אותן בחיים. בכלל, המילים, בגלל השתיקה הכבדה והממושכת, הן כה דומיננטיות, ובעיקר המילים הכתובות שאינן אלמנט קולנועי שגור. הן נורות ומוטחות אל תוך הדימויים הויזואליים של השמיים, העצים, הכבישים, הדמויות המפרפרות. זה מפתיע, הופעתה של המילה המוכרת - פה היא מקבלת נפח של תמונה מסומנת, של קול שמשלים את הסיפור המיתולוגי, בשירה שמתמצתת את סיפור הנשמה שהושתקה.

קולנוע >

מציאות כואבת

ב-1973 זכה הערוץ הציבורי האמריקני PBS ברייטינג מטורף. מיליונים נסחפו בעלילותיה של "משפחה אמריקנית"- סדרת הריאליטי הראשונה שליוותה משפחה שהתמודדה עם גירושים. מחלקות התוכניות הבינו שאנשים אוהבים להציץ לכאלה שנראים כמותם, אבל גם שהם רוצים שלאחרים האלה יקרה הכל באקסטרים: שהם יסבלו בגדול ויזכו בגדול כדי שאחרים יזכו בריגוש חריף, יזמינו עוד מכסחת דשא בערוץ הקניות כדי להרגיש טוב עם חייהם הקטנים והבטוחים, וישובו לנמנם אותם מול הפרסומות. זה התאים לאג'נדה הצרכנית של כולם, והז'אנר הוליד תת-ז'אנרים שהשריצו בתורם תת-תכניות שהבליטו ניצול של אלמוניים שחשקו בפתיתי תהילה.

"No אקזיט" הוא סרט על במאי "רציני" שמחליט לעשות ריאליטי, ובעקבות מותה של מתמודדת, שמרשה לעצמה להרגיש ולהפסיק להרגיש מחוץ למצלמות, שב ומתחשבן עם נפשו רוויית הרייטינג הקוראת לו לבחור בחיים.

דרור סבו, במאי הסרט, שבעצמו השתכשך במדמנה כשהפך מדוקומנטריסט לבמאי ריאליטי ("פרויקט Y"), מאתגר את גבולות הז'אנר ומותח אותו למקומות ציניים ומלוכלכים ביותר, וסרטו הראשון מבוים היטב, מצחיק, מותח ואידיאולוגי.

מחול >

שלג באמצע הקיץ

" מה "אקודום" " מי להקת המחול הקיבוצית. כוריאוגרפיה: רמי באר " איפה ומתי המשכן לאמנויות הבמה יום ו' 15.9, 21:30; תיאטרון שרובר י-ם, יום ב' 18.9 21:00

להקת המחול הקיבוצית היא להקה עם ביטויים פיזיים עזים, שמאפיינים את יוצרם רמי באר. "אקודום" מתחיל עם רקדנית אחת הנאבקת בתוך מעין כלוב, ונגמר בתמונה מרהיבה של רקדנית בודדת, עליה נופלים פתיתי שלג שממשיכים ליפול על הלהקה כולה. באר אינו מוותר על אף אחד מן העולמות שבנה ביצירה, שהועלתה בבכורה במסגרת פסטיבל ישראל 2006. הם נבנים ומתפרקים ואפשר להריח בהם את ריחו המיוזע של הקושי שבמאבק היומיומי עם המציאות האפורה, אל מול הופעותיהם של קצות זנבותיהם הצבעוניים של הפנטזיה והחלום להם אנחנו משועבדים. איכשהו, הם אלה המצליחים ביתר קלות להישמט ולחמוק מבין אצבעותינו.

תערוכה >

מרילין שלא הכרתם

" מה "מרילין" " מי ברט סטרן " איפה מוזיאון מיילול, פריז (Muse'e Maillol - 61 (Rue De Grenelle " מתי עד 30.9

חסכו מעצמכם את העמידה בתור האינסופי של מוזיאון Du Quai Branly המגלומני (יוזמה של שיראק) שנפתח בפריז ביוני השנה, חבל לתעות בהיכלי אמנות משמימים. 59 הצילומים של מרילין מונרו שצילם ברט סטרן יפגישו אתכם עם מוזיאון קטן ועם פניה האחרות של האייקון הנצחי. סטרן, צלם ידוע של פורטרטים של כוכבים, נשלח ללוס אנג'לס ב-1962 על-ידי "ווג" כדי לצלם אלילה. אבל סטרן רצה אחרת. חמש שעות חיכה עד שהגיעה לחדר ששכר במלון "בל אייר", אבל לכשהגיעה, עמדה בפניו 12 שעות, רובן בעירום פגיע, ללא איפור על גופה, מוכנה להתמסר ולחשוף צלקות.

הצילומים נראו פשוטים מידי לעורכי העיתון, שביקשו מהצלם לחזור ולצלם אותה מאופרת ולבושה יותר. יום לפני שפורסמו התמונות נמצאה מתה. "הישיבה האחרונה" הוא שמה המשני של התערוכה, ובעמידה הממושכת מול הצילומים חשבתי שרק מערכת יחסים עדינה ואינטימית, דומה לחומרים שמהם מורכבת אהבה, משהו שצריך לקרות בין מודל לצלם, יכול היה לגרום למרילין הפגיעה לעמוד ככה כמו בן אדם, בטוחה, עצובה, מחייכת, יפה שכואב.

מוסיקה >

לרקוד עם אירים

" מה מוזיקה אירית " מי להקת "אייריש מלודי" " איפה אולם הסמוך למנזר לטרון " מתי שבת 16.9, 12:00

לפני כמה שנים הזמינה אותי מי שהייתה נספחת התרבות בפריז למסעדה לבנונית: "נורא שמח שם", היא אמרה בטלפון, "מנגנים שם מוזיקה אירית!" השילוב הזה של השפמים הים-תיכוניים עם צלעות הכבש בלימון וקפיצות התיש של האירים נשמע לי הזוי וחסר שיק צרפתי. אבל אותו הלילה הלהקה האירית הצליחה להקים מהכיסאות את כל אלה השפמים לריקודים סוערים, שנסתיימו הרבה אחרי חצות.

למוזיקה האירית יש קהל אוהדים רחב, וביום שבת הם יתקהלו מסביב ללהקה הכוללת ארבעה נגנים: כנר, נגן אבוב וחליליות שונות, גיטריסט ונגן מפוחית, קלידן, אקורדיוניסט ונגן מלודיקה.

הרפרטואר כולל בלדות ושירים איריים וקלטיים, והם כבר ידאגו להקפיץ אתכם לתוך המקצבים הסוערים של הג'יגס, רילס, הורנפייפ ופולקות. כהפתעה מיוחדת למכורים ינוגנו קטעים מתוך Lord Of The Dance. יש אלוהים והוא רוקד.