מצב רוח לאמנות

האמנות הישראלית בתל אביב פורחת בשנים האחרונות, בשלל גלריות, במוזיאון ובסניפו, ביתן הלנה רובינשטיין, ואפילו מקומות בילוי ואוכל גילו פתאום את חינה של האמנות והחלו להעלות תערוכות מזדמנות על כתליהם. גם סצינת הלימודים והאלטרנטיבה בעיר משגשגת וכמעט נדמה שיש מקום לכולם. אבל ירון דוד, אמן ואוצר פורה בבימת מיצג, חושב קצת אחרת: "תל אביב שופעת לכאורה בהרבה מאוד פעילות, אבל יש בה מעט מאוד פעילות עצמאית של אמנים", אומר דוד. חסרה בה פעילות שיוצרת סביבות חלופיות, מעבר לגלריות - למרות שהן מושא התשוקה של רוב האמנים.

"בדומה למה שקורה בערים רבות בחוץ לארץ, אמנות חיה, שמתרחשת במרחב הציבורי, באזורי הדמדומים של העיר, יוצרת הרבה יותר עניין תרבותי מגוון, ומאפשרת מפגש אמיתי של אמנים, מה שלא קיים בדרך כלל בתל אביב".

והנה הסצינה שמתאר דוד מתעוררת לחיים מחר, יום חמישי, ביום הפתוח של "פתיחת עונת התערוכות", המתקיים השנה בפעם החמישית, תחת הכותרת 'אוהבים אמנות'. את מצעד האהבה הזה מפיקים אגף התרבות והאמנויות של עיריית תל אביב-יפו, שעושה כמיטב יכולתו על מנת לשוות לעיר אופי תרבותי סואן, בשיתוף עם עמותת האמנים הפלסטיים "אימפקט" ופורום הגלריות העירוני.

"אוהבים אמנות" הוא פטנט בינלאומי המתקיים בערים ומרכזים אמנותיים בכל רחבי העולם במהלך חודש אוקטובר. אצלנו זה מתחיל קצת יותר מאוחר בגלל החגים והביורוקרטיה הישראלית. בדיוק כמו פסטיבל "אמנות הארץ 5", שהתרחש בסוכות בתחנת הכח רידינג, המטרה הבלתי מוצהרת של הערב היא אחת - לספק את הכמיהה הציבורית להתרחשות פסטיבלית, ולמשוך את ההמון, שבדרך כלל מגלה עניין מוגבל באמנות. באופן מפתיע, זה עובד לא רע, ובערבי הפתיחה של השנים היה קשה לפלס דרך בשדרות רוטשילד, ברחוב גורדון וברחבת המוזיאון. השאלה שנותרת פתוחה היא, האם אותו המון ישוב לבקר בגלריות במשך השנה?

"אין ספק שאחוז קטן לגמרי מאותו המון יטפטף בסופו של דבר לקהל הקבוע של חובבי או צרכני אמנות. אולי הוא לא יגיע לכל התערוכות, אבל ברמה כזו או אחרת הוא יכניס את זה לשעות הפנאי שלו", אומרת דיאנה דלל, אוצרת גלריה רוזנפלד, שתציג בערב הפתוח את עבודת הווידאו "רחוב קאנאל" של בועז ארד, בחלון הגלריה הצופה לרחוב דיזנגוף.

"אמנות הייתה ותישאר נישה הרבה יותר קשוחה משאר הפעילויות התרבותיות. האדם ברחוב עדיין ירגיש שהוא זקוק למקדם-ידע לפני שהוא נכנס לגלריה. אבל זה כיף ותענוג, למרות שזה פסטיבל. אפשר לחוש בחוויה של אותם אנשים, הם מחכים לאירועים מהסוג הזה. הם רוצים להיתקל באתגר הזה שנקרא אמנות פלסטית, מהבחינה הזאת האירוע בהחלט שווה את זה", מוסיפה דלאל.

" האם פתיחת העונה החדשה מבשרת על חידושים ושינויים מצד הגלריה?

דלאל: "תמיד יש מגמה, ועד הדקה התשעים אין מצב שהעונה סגורה באופן הרמטי. אני נותנת לעצמי אפשרויות תמרון כדי לבנות סוג של הגיון פנימי, כזה שרואה את המהלך כולו - מתחילת העונה ועד סופה. בגדול, גלריה רוזנפלד מחברת בין פיסול, ציור וצילום, עם דגש על צילום. בעונה הקרובה נתחיל בפרויקט חדש ובו נפנה את הקומה התחתונה ליצירה אחת בלבד. מין סוג של קליידוסקופ - הכל או לא כלום. לנסות להיכנס לפנתיאון של האמנות הישראלית, לנקז הכל ליצירה אחת, זה מאוד חמקמק ומסוכן. הפרויקט יתחיל עם זויה צ'רקסקי, במקביל לתערוכת היחיד שהיא תציג בביתן הלנה רובינשטיין".

יש לא מעט תערוכות ועבודות שבהחלט יהיה שווה להידחק בשבילן בערב ההמוני. אחת מהבולטות והמסקרנות מביניהן תפתח בגלריה גבעון הוותיקה: "משה קופפרמן, ציורים מן ההתחלה" - ציורים משנות ה-60, התקופה בה הניח הצייר הקאנוני את המסד לכלל יצירתו. מהעבודות הראשונות שצייר קופפרמן, שראה במכלול יצירתו עבודה מתמשכת ובעצם ציור אחד ארוך.

"הגלריה תמשיך לעסוק במודרניזם קלאסי כמו העבודות של קופפרמן שלא הוצגו מעולם, ומצד שני לא נאבד את העירנות כלפי המודרניזם הישראלי הצעיר יותר, וגם כלפי אמנים בינלאומיים", אומרת נעמי גבעון, בעלת הגלריה.

" איך את מסכמת את השנה שחלפה?

גבעון: "השנה הייתה מצוינת והמלחמה לא הצליחה לקלקל את התנופה, שהורגשה בעצם מאז הנסיגה מעזה. יתכן שעכשיו תחול איזושהי היחלשות, אבל זה כבר תלוי באיך תנהל הממשלה את הכלכלה. זו בעצם המלחמה הראשונה שלא פגעה בתנופה של האמנות, אולי בגלל שהיא הייתה קצרה. כשהמלחמה מתמשכת, כמו האינתיפאדה למשל, היא יורדת לשורש מצב הרוח היומיומי של האדם. כסף יש לאנשים, השאלה היא אם יש להם מצב רוח".

" את מרגישה שחל איזה שינוי באמנות הישראלית?

"בהחלט יש שינוי - השחקנים קצת מתחלפים והקונים נעשים צעירים יותר. בשנים האחרונות, האמנות המקומית הצליחה לקחת איזו פיסה ממה שקורה בעולם, גם בזכות הקונים, שמודעים למה שקורה באמנות הבינלאומית. אולי העובדה שאנחנו חלק מתופעה בינלאומית מסבירה מדוע המלחמה האחרונה לא גדעה את ההמשכיות".

" והכל בעצם קורה ועובר דרך תל אביב, מדוע?

"תל אביב אף פעם לא ראתה את עצמה כחלק מהשלם. לחלץ את עצמה מהמצב האומלל שכלל המדינה שרויה בו - הוא אופי תל אביבי מובהק. אבל כבר בראשיתה הייתה תל אביב מטרופולין, כבר בזמנו של גוטמן. האנשים שבאו אליה באו ממטרופולינים אחרים בעולם. היה פה אפילו קזינו על הים. זה התחזק כל השנים, גם בגלל שהצעירים של תל אביב שומרים על רוח בינלאומית".

את משב הרוח הבינלאומי, שילווה בסופה ים תיכונית, ניתן יהיה לחוש במבחר עבודות הווידאו של סטודנטים מלימודי ההמשך לאמנות בבצלאל (השלוחה התל אביבית), בית ספר מנשר והמדרשה לאמנות, אשר יוקרנו במרחב הציבורי לאורך שדרת רוטשילד. באותו מסלול תוקרן אסופת מיצבי וידאו מעניינת שערך אילן ויזגן ושמה "סיפורים עירוניים". המקבץ כולל שש עבודות שמטפלות, כל אחת בדרכה המיוחדת, בסביבה האורבנית התל אביבית.

"קבוצת דנה" תופיע ברחבת מוזיאון תל אביב עם המיצג-מיצב "נטוע", וקבוצת "אסקפיזם" תספק לקהל הרחב בשדרות רוטשילד את מנת התמהוניות ההכרחית לכל אירוע אמנות באוויר הפתוח. לבד מול העוברים ושבים בכיכר דיזנגוף, תציג האמנית הפרובוקטיבית אדווה דרורי את המיצג המסקרן "שינה טובה או האם אני רוצחת".

לא פחות מארבעים גלריות ישתתפו באירוע "אוהבים אמנות", חלקן בפעם הראשונה. "הסנדלריה" למשל, הוא פרויקט חדש לחלוטין, שייחשף לראשונה מחר בערב. זהו חלל תצוגה ששימש עד לא מזמן, ניחשתם נכון, כסנדלריה, ברחוב הנגב 4, באזור התחנה המרכזית הישנה. העיצוב המקורי של הסנדלריה נשמר, ומוצגות במקום עבודות פיסול, רישום וצילום.

כל המשתתפים הם אמנים צעירים שעובדים מזה כשנה בבניין הממוקם מול הסנדלריה, והתערוכה היא שיתוף פעולה ראשון ביניהם, מעין ניסיון לבחון את יחסי השכנות בינם לבין עצמם ובינם לבין הסביבה בה הם עובדים.

גם "לבונטין - חלל תצוגה" הוא אתר חדש שמעורר עניין בקרב שוחרי האמנות וחובבי הטיפה המרה, הוא משלב בר וגלריה. לכבוד האירוע תציג האמנית חנאן אבו חוסיין מיצב הכולל אובייקטים מביצים וגרבי ניילון. אורי דרומר, האוצר, כותב: "התערוכה עוסקת בגוף, בארוטיות, בחלוף ובמוות, בהקשרים של זהות נשית ועבודת אדמה".

עם הפנים לעולם הגדול, נפתחה רק לפני שבוע גלריה נוספת - Dollinger Art Project ברחוב פרישמן. רועי אופיר, שותף בגלריה ומנכ"ל חברת hard to get שהגלריה בבעלותה, מעיד בלי שמץ של אירוניה, "הגלריה פעלה בשנה וחצי האחרונות באמצעות אתר אינטרנט, והציגה אמנות שפנתה בעיקר לקהל בחו"ל. פתחנו את החלל כדי לתת במה לאמנים ישראלים צעירים לצד אמנים ותיקים, כמו יגאל שם-טוב. בהמשך יגיעו לכאן גם אמנים מחו"ל. אנחנו רוצים לייצג ולהציג את מה שחדש ורענן, את מה שאנחנו מאמינים בו". האמנית הצעירה עילית אזולאי היא אחת מאלה שאופיר ושותפיו מאמינים בהם, ועבודותיה יוצגו בתערוכת הפתיחה.

ממש באותו סיבוב, בגלריה ג'ולי מ. הסמוכה, תוצג תערוכה חדשה, יפה ובועטת, של ארבע אמניות, שתי ישראליות ושתי פלשתינאיות: רותי הלביץ, מנאל מחמיד, אדווה דרורי, ונסרין אבו בכר. גם אחרי שלושים שנות פעילות גלריה ג'ולי מ. לא נחה על זרי הדפנה ונשארת עם היד על הדופק. על ההיבט הפוליטי הבולט אומרת האוצרת עינת ויסהוף: "בתערוכה יש כל-כך הרבה רבדים ואופציות לעיסוקים במדיות שונות, שתהיה זו מין השטחה לדבר על העבודות בהקשר הפוליטי. הכל פוליטי, פוליטיקה זה יחסים בין אנשים. האמנות הישראלית נשאה את הדגל הפוליטי המון שנים, גם בקולנוע ובספרות, ואנחנו לא מנסות להתחמק מזה. זה מורכב. עבודה טובה או בן אדם מעניין זה משהו מאוד מרובד, אין טעם לתפוס אותו בפרספקטיבה אחת". "

אוהבים אמנות: מוזיאונים משעה 14:00, גלריות, מיצגים ומיצבים משעה 18:00; מופע הנעילה: ערן צור "מים גנובים", 22:30 במוזיאון ת"א. הכניסה חופשית.