אביר הקינה והפיוט

סטודיו עלמיא בנמל יפו. שם שפירושו 'עולמות' בארמית, 'על המים' בערבית. ליל סערה, דייגים מסתתרים מהגשם. בסטודיו הציורי של יאיר דלאל, שני מטר מהגלים, נערך שיעור עוד. בים התרבות הישראלית דלאל (51) הוא שורד משופשף. עורכי רשימות ההשמעה נוטים לתייג אותו תחת "מוסיקת עולם", הוא מכנה את המוסיקה שלו ישראלית, אמנותית ושורשית, עם השפעות של המזרח התיכון.

ביום חמישי השבוע ייפתח בפעם השביעית הפסטיבל הבינלאומי לעוד, שנוסד ביוזמתו של דלאל ובהפקת בית הקונפדרציה בירושלים. הפסטיבל הוא, בעיני דלאל דרך מעולה להחדרת המודעות למוסיקה הערבית הקלאסית והאמנותית לתרבות המקומית. הוא מתייחס לכך כמעין שליחות: "בקהל יושבים יהודים וערבים, מוסלמים ונוצרים, באים לשמוע פיוטים אברכים דתיים שחורים לצד אנשים חופשיים לגמרי. זה לא מקרב? אפילו אם עושים את זה רק לשעתיים, יש לזה אפקט מצטבר".

חלקו של דלאל בפסטיבל מתרכז הפעם בערב שיוקדש לגדולי המוסיקאים היהודים בעיראק, שעלו לישראל בשנות ה-50. בין השמות: צלאח ודאוד אל כוויתי, דאוד אכרם, יוסף יעקב שם טוב, סלים אל נור ואחרים. רובם ניגנו בתזמורת רשות השידור בערבית, אבל למרות שבעיראק היו כוכבים, לא ממש התאקלמו בתרבות הישראלית.

הוא גדל ברמת גן - גבעתיים, והקשר שלו למוסיקה הזו "בא מילדות", כדבריו. הוריו עלו מעיראק והרדיו היה כל הזמן פתוח, בעיקר על קול ישראל בערבית. יאיר הצעיר התאהב בכינור ובמוסיקה הזו, במקצב של רבעי הטונים, למרות שחונך דווקא באופן "קלאסי אירופאי". רק שנים רבות מאוחר יותר חזר לשורשיו.

חלק מהיוצרים שמוזכרים בערב המחווה היו מוריו ומקור השראתו. יש ביניהם כמה שעדיין חיים, מתקרבים לגיל תשעים. מתוך אהבה גדולה אליהם, יעלה המופע בשיתוף חבורת נגנים ילידי הארץ. חשוב לו שהחומר הזה לא יילך לאיבוד: "שיפרה אותנו, שנקבל תענוג, גם אנחנו וגם המאזינים. אני יכול לספר לך בהתרגשות איך פעם דודו טסה, שהוא הנכד של דאוד אל כוויתי, גילה את סבא שלו, כששמע איך ניגנתי יצירה שלו. הפופ הישראלי הוא צמרת של עץ. אנחנו באיזשהו מקום שורש. את השורש צריך להשקות כדי שהעץ יגדל", מתפייט דלאל.

שיר לשלום

באופן פרדוקסלי, דלאל חדר לתודעה הציבורית כשהופיע בחו"ל דווקא, בטקס הענקת פרס נובל לשלום ב-94'. בעשור שחלף המשיך להוציא דיסקים ולהופיע בארץ ובחו"ל. הוא מגדיר את עצמו כמי שמזה שנים נושא על כל במה מסר של שלום, לאחר שגדל על משנתם של ג'ון לנון ואייבי נתן: "אני זוכר איך הייתי בכתה ה' והוא טס למצרים. הידיעה הזו חרטה לי בנשמה שריטה".

כמוסיקאי שנע בעולם ומשתף פעולה פעמים רבות עם אמנים ערבים ופלשתינים, הוא פוסע על החבל הדק והטעון של הפוליטיקה. כך למשל, במלחמה האחרונה, לא היה בטוח אם לקחת את העוד שלו לסיבוב שערך ביישובי הצפון. בסוף החליט בחיוב. התגובות, להפתעתו, היו נפלאות.

ממש עם תחילת הפסקת האש, עמד בפני התלבטות קשה יותר. הוא היה אמור לטוס למחנה של מוסיקה וריקוד מזרח תיכוני שנערך ביערות קליפורניה: "איתי יש חמישה מורים מלבנון ועוד מסוריה וטורקיה. אני הישראלי היחיד. מאוד חששתי להגיע לשם, אבל בסוף נסעתי".

" ואיך עברת את זה?

"בערב הפתיחה המארגנת סמירה, במקור מביירות, פתחה את הפסטיבל בדקה דומייה ואמרה: 'לזכר הקורבנות מלבנון...', חשבתי שתגיד רק מלבנון ואז היא הוסיפה: 'ומישראל'. היא אמרה לי: חבל שהעולם לא נותן לכם לסיים את העבודה עם החיזבאללה הזה, שבתור לבנונים הרס לנו את החיים. הייתי בהלם מוחלט".

את חיצי ההאשמה הרגיש דווקא מצד הסטודנטים האמריקנים, ש"שומעים דעות בטלוויזיה ומתחילים עם הפילסופים שלהם, בלי להבין מה שהולך אצלנו".

" זה לא מכביד לבוא תמיד בתפקיד "הישראלי" ולעמוד בפני ויכוחים?

"הייתי מעדיף לבוא לעשות מוסיקה וזהו. יש כאלה שלא מסוגלים להשתחרר מהעובדה שאתה ישראלי ויהודי, ומוציאים עליך את כל הקריזה שלהם. אתה גם לא יכול לשאת מסר של שלום ולהתעלם מהמצב. בסופו של דבר זה נטל כבד. תיקח את רודפי השלום הגדולים בעולם, כמו רבין או לותר קינג, הרגו אותם".

שיעור באזרחות

דלאל הוא אזרח מעורב, גם חברתית ותרבותית. מצוי בקשר עם אנשי רוח ואקדמיה שמשנתם משיקה לרעיונותיו. כשעולה בשיחתנו נושא הייצוג של יצירה ספרותית מזרחית בחומרי הלימוד, הוא נדלק: "לפני התרבות, בוא נדבר על היסטוריה קודם. תבדוק ספר תולדות ישראל שלומדים בתיכון. על כל היהדות המזרחית כתובים 15 עמודים. בספר של שלוש מאות ומשהו עמודים. איפה כל הסיפור של המחתרת הציונית בעיראק, למשל?"

את ההתעלמות מהמורשת המזרחית הוא חש על בשרו דרך המוסיקה שלו. הוא אמנם מופיע ברחבי הארץ ובכל העולם, אבל בנושא ההשמעות ברדיו הוא מעיר בחיוך: "אם תשמע אותי ברדיו תצלצל אלי, אני אפתח. הלוואי והייתי מושמע יותר. יש רק גטאות כאלה".

יש לו, כמו לרבים וטובים אחרים, הרבה מה להגיד על מדיניות הפלייליסט, שרווחת כיום ברוב תחנות הרדיו: "זה עושה עוול. אנשים התרגלו לזה. אני לא בטוח שהם אוהבים את זה. הייתי רוצה לחזור לעורכים שמביאים דיסקים ושמים אחד-אחד ומדברים קצת, וביום אחרי זה משנים ויש להם ראש פתוח לקבל ולשמוע משהו חדש. היום יש מישהו אנונימי, שאתה אפילו לא יכול לדבר איתו. זו לדעתי עצלנות והונאה של המאזינים".

אל מול שוק התרבות הכוחני, הקר, המתוקצב; העמוס בפלייליסט, בטאלנט, בקמפיין; כשהוא מוקף בחברות ענק שנותנות חסויות לכוכבים נולדים - ניצב דלאל אחד עם עוד וכינור, וקומץ חובבים מושבעים, שהולכים אחריו. לפני שנתיים הקים עמותה שמטרתה לשמר ולפתח את המוסיקה הישראלית האתנית. בארץ קשה למצוא מוסיקה מזרחית בקונסרבטוריום. הנושא נדחק גם מסדר יומה של המדרשה למורים למוסיקה. לפיכך הוא מנהל בעלמיא (בא גם מהשורש 'עלם', ללמוד בערבית) בית ספר קטן להכשרת ממשיכי הדרך.

הוא לא מריר, לדבריו, אלא ענייני, והוא מבקש לנצל את ההזדמנות: "אני אפנה בפנייה נרגשת לעולם העסקי שיפתח קצת את ליבו וידיו לא רק לחסויות שמביאות לו תמורה מיידית. אני מבקש שהעולם העשיר הזה יפתח את ידו לאנשים שעוסקים בתרבות ואמנות אמיתית. כאן צומחים המורים של הכוכבים הבאים. תתעלו את נדיבות הלב למשהו שלא נמצא במסכים שמרצדים לעינינו כל ערב. מאית ממה שהם שופכים שם בטלוויזיה אני צריך".

" מה תעשה עם הכסף?

"ארחיב את בית הספר, נתפנה ליצירה, נוציא ספרים וחוברות, ניקח את כל ההקלטות הישנות ונעביר אותן לדיסקים. אנשים לומדים פה על המורשת המפוארת של גדולי המלחינים היהודים בעולם הערבי, מקשרים בין מזרח למערב. זו תרבות, כמו שחשוב ללמוד בלט כדי להיות רקדן של מחול מודרני. בעצם נוצרת פה מוסיקה ישראלית אמנותית חדשה".

" אתה כל השנים יוצר, מלמד, רץ, משווק - זה לא מעייף לפעמים?

"יש רגעים כאלה. למזלי הם לא רבים. לפעמים אני אומר לעצמי: מה אנחנו עוסקים במוסיקה? בוא נעסוק בנדל"ן. מה שמתסכל הוא לא ההצלחה המטאורית של כוכב כזה או אחר, אלא זה שלאט לאט אתה מבין שהחברה שלנו מאד חומרנית. חשוב פה מאד לאנשים כמה שווה הבית שלהם או הרכב 4X4. אם אתה מגיע עם אוטו לא חדש לפגישה עם מנהל מחלקת החינוך של איזו עיירה, אז כבר ההסתכלות שלו עליך היא אחרת". "