היה מדהים

הפסטיבל הזה סיפק שבועיים של שיאים מוסיקליים, שבמידה רבה הושגו בזכות האווירה החגיגית והתגובה החמה והמעורבת של הקהל. מבחינה זו, הפסטיבל היה מדהים. בקונצרט האחרון, למשל, עם קורט מאזור, החלק המרגש ביותר היה לראות את הקהל. 2600 איש עמדו על רגליהם והריעו ממושכות למנצח הוותיק (79), שכבר חולה מאוד וקשה לדעת אם יופיע כאן שוב. ולא שהיה כזה קונצרט גדול: הסולנים (בעיקר הבאס) היו חלשים, המקהלה צעקה, וגם מאזור עצמו כבר עבר את השיא. ביצוע מושלם זה לא היה. אז מה. לפעמים קונצרט יכול להיות אירוע היסטורי ומרגש גם בלי שהביצוע גדול. וזה בדיוק מה שהיה הפעם.

2. המצטיינים

ב'דבר אליה' של פדרו אלמודובר יש קטע נפלא, בו הגיבור בוכה באמצע סרט. כששואלים אותו לפשר הדמעות, הוא מסביר שזה מה שקורה לו מול אמנות גדולה: ההגנות שלו נופלות. מבין הקונצרטים התזמורתיים בפסטיבל, היה רגע אחד בו חשתי בדיוק כך. זה קרה בקונצרט בניצוחו של דניאל ברנבוים, בפרק האחרון של הסימפוניה הראשונה של ברהמס. זה היה ביצוע מושלם, אולי הטוב ביותר ששמעתי מעולם. ברנבוים הבהיר כבר מהתווים הראשונים, שביצוע רגיל זה לא. הוא תפס אותך בגרון ולא הרפה, כמו שרק מנצח ענק יכול לעשות. וכן, היו בקונצרט הזה גם ביצוע יפה לקונצ'רטו של מוצרט לשני פסנתרים (עם ראדו לופו), והדרן מענג עם הפרק האיטי מהסונטה לשני פסנתרים שלו. והיה גם ביצוע לקונצ'רטו השלישי של בטהובן עם אותו לופו. לטעמי זה היה ביצוע סתמי, שלא הפתיע ולא ריגש. אבל אז בא הברהמס עם כל העוצמה והדרמה של ברנבוים, והפך את החלק השני של הקונצרט לשיא הפסטיבל. בעיני לפחות.

למקום השני מגיע הקונצרט עם ואלרי גרגייב, בזכות הביצוע המסעיר לסימפוניה השמינית של שוסטקוביץ'. זו יצירה קשה ותובענית, שגרגייב הציג במלוא הדרמטיות והכאב שלה. ממש חוויה מטלטלת. (עוד מגרגייב אפשר לקבל בסוף השבוע באילת, פרטים בסעיף 4).

למקום השלישי מגיע גוסטבו דודאמל, בזכות הביצוע הנפלא שלו לסימפוניה השנייה של סיבליוס. הבחור הזה, בן 25, הוא כרגע ההבטחה הגדולה של עולם הניצוח העולמי. יש לו יכולת נדירה לחשמל את הקהל, וכריזמה מוסיקלית יוצאת דופן. והיה גם ביצוע מאכזב למדי לקונצ'רטו החמישי לכינור של מוצרט, בגלל הנגינה המנייריסטית והנחמדה מדי של גיל שחם. לא נורא.

3. הנעלבים

לפסטיבל הזה היו גם כמה צלילים צורמים. ערוץ 10 שידר במהלך הפסטיבל כתבה, שבה הופיעו שני כנרים, אידה הנדל בת ה-86 ושלמה מינץ. השניים נעלבו, שלא הזמינו אותם לנגן בפסטיבל. צר לי, אבל בעיני זהו פשוט מיותר. החגיגה הזו הייתה של הפילהרמונית, וזכותה המלאה להזמין את מי שהיא מוצאת לנכון. מה פתאום שמישהו יחליט עבורה אם הוא צריך להופיע בפסטיבל שלה או לא?

עוד שתי נקודות בהקשר זה: כל האמנים שהופיעו הם כאלו שמשתפים פעולה בקביעות עם התזמורת. וגם - כולם הופיעו בחינם. בקיצור, יש כאן עניין של חברות ולא של ביזנס, ולכפות את החברות שלך על מישהו, זה אקט די טיפשי.

אידה הנדל טענה בכתבה כי התזמורת ניגנה איתה שנים, ועכשיו העדיפה לשכוח אותה. בפילהרמונית טוענים אחרת: "אנחנו מאוד מעריכים את אידה הנדל, אבל היא הופיעה איתנו שנים רבות, והפעם רצינו להציג את הצעירים של דור ההמשך: ונגרוב, שחם, רחלין".

לגבי מינץ, העניין מורכב יותר: "לשלמה מינץ אין איתנו יחסים כבר עשר שנים לערך", אומר מנכ"ל הפילהרמונית, אבי שושני. "הוא זה שצריך לתת את התשובה לשאלה למה לא הזמינו אותו". הסוכנת של מינץ, בתגובה, מסרה לי כי אין בכוונתם לרדת לרמה של הכפשות אישיות. העניין היחיד שאפשר לדבר עליו כאן הוא הסגנון. התגובה של זובין מהטה כפי ששודרה בערוץ 10, היתה מזלזלת. כשנשאל מהטה במסיבת העיתונאים למה מינץ לא הוזמן, השיב לשואל: "אני לא שומע אותך", ואחר כך, כשחזר השואל על השם מינץ, שאל מהטה: "מי?".

4. הרפרטואר

הפילהרמונית זכתה לביקורת גם על הרפרטואר: למה לא מנגנים בפסטיבל יצירה ישראלית מקורית? למה אין מספיק מוסיקה מודרנית? גם הטענה הזו נראית לי לא לעניין. לכל אחת מהתזמורות בישראל יש נישה, והנישה הייחודית של הפילהרמונית היא מוסיקה מהתקופה הרומנטית ותחילת המאה ה-20. בטהובן, ברהמס, מהלר, גג שוסטקוביץ'. זה מה שהיא אוהבת לעשות, וזה מה שהקהל שלה אוהב לשמוע. עמדתו של הקהל הישראלי לגבי מוסיקה ישראלית, בדרך כלל, אינה חיובית. ובפסטיבל חוגגים, לא מחנכים.

5. ועכשיו מה?

למי שלא נרגע וצריך עוד קצת גרגייב לפתיחת השנה החדשה, מומלץ לנסוע בסוף השבוע לאילת. המנצח הלא מגולח ינצח שם על האופרות הנדירות 'תרנגול הזהב' (רימסקי-קורסקוב) ובנוונוטו צ'ליני (ברליוז), וכן על הרקוויאם הקולוסאלי של ורדי. במהלך היום יבצעו המוסיקאים שלו גם קונצרטים קאמריים, ביניהם בולט הרקוויאם של מוצרט. אחרי השיאים בפילהרמונית, יש מגרגייב הרבה ציפיות. "