מצא בונדס, מצא טוב

האם הבונדס הוא גוף מיותר היום? "לא", אומר יהושע מצא, נשיא ומנכ"ל, ששבר עוד שיא גיוס בערב הגאלה השנתי, שאף שר לא טרח להגיע אליו ו"חבל". אלא שלקוחותיו של בית-החרושת לכסף של מצא, מתמעטים. פעיל: "הדור הצעיר בארה"ב לא טעם אנטישמיות" > רן דגוני, בוקה-ראטון, פלורידה

"קשה לעקור את תפיסת הישראלים, שהבונדס הוא ארגון מיותר, חסר הצדקה, שעוזר לפרוטקציונרים", אמר יהושע מצא, נשיא ומנכ"ל הבונדס, וקטם את קצה הסיגר. היה חמים, והיאכטה הענקית שהשתכשכה באתר בוקה-ראטון ריזורט אנד קלאב, בדרום פלורידה, חסמה משבים של רוח אביבית, מלוחה, מהאוקיינוס האטלנטי הסמוך. מצא התרווח בכיסאו ברחבת מזחי היאכטות שבאתר הקיט, מצץ מהסיגר וגמע את הפנורמה: האורות שהשתקפו בנתיב המים הבין-חופי של פלורידה; חמוקים לבנים של ספינות שעשועים; בניינים פנטסטיים שקישטו את גדות התעלה; קרני זרקורים שהבליחו בחשיכה. מקום ראוי לארח פעם בשנה יהודים עשירים שמלווים כספים לממשלת ישראל בלי הרבה שאלות.

"אתה יודע כמה ישראלים פונים אלי שאסדר להם עבודה בבונדס?", שאל מצא רטורית. "הרבה. רובם נרתעים מהבחינות של הרשות הפדרלית לניירות-ערך, ואין לי בעיה לדחות אותם, ואני עושה כך. למה אני מעלה את זה? כדי להראות שאי אפשר להפעיל עלינו לחצים פוליטיים. מה שאומרים עלינו, לא נכון. אנחנו ארגון עצמאי. בבונדס אין פרוטקציות ומלבדי, אין כמעט ישראלים. היהודים באמריקה יודעים לעשות כסף גם בלעדינו, וזו ההצדקה לקיום הארגון, אבל לך תספר זאת לישראלים".

מהבר הסמוך אפשר לשמוע דיווח של סי.אן.אן על שלגים ראשונים השנה בוושינגטון ועל סופת קרח במערב התיכון. אבל לא כאן, בפלורידה, הכמעט קיצית באמצע ינואר. שום ענן לא עמד להעיב על הצלחת ועידה נוספת של הבונדס.

היה לו טוב, למצא. הוויכוח עם הדירקטוריון אם יותר משקיעים פוטנציאליים יבקרו בישראל אם יזרקו להם גם תחנה באירופה כחלק מעסקת חבילה מפתה, לא עימעמה את בוהק השורה התחתונה, שהייתה ידועה לו: בסעודת הגאלה של הארגון, למחרת, יגייסו שוב סכומי עתק מארבע כנפות הבונדס, בעיקר מארה"ב, אבל לא רק.

מתוחכמים מהדימוי שתפרו להם

בדיעבד מתברר, שבארוחת הערב בבוקה ווסט קאנטרי-קלאב, בין גרנד-מארניה לסושי כשר, לוקטו התחייבויות לרכוש איגרות-חוב של מדינת ישראל ב-153 מיליון דולר: 102 מיליון בארה"ב, 36 מיליון בקנדה, 15 מיליון באירופה ובאמריקה-הלטינית. "שיא כל הזמנים", כדברי מצא. עוד שנה, עוד שיא. זו שגרה שבאירוע השנתי מגייס הבונדס 10%-15% מיעד המכירות שמציב לו האוצר. (היעד ל-2007: מיליארד דולר). מצא: "טלפנתי לאולמרט ואמרתי לו, אהוד, אני מאחל לך שנה טובה כפי שלי יש בבונדס".

שלא בפני המשגיח מישראל, מדברים כמה מלקוחות הבונדס ופעיליו על בית-חרושת לכסף של מצא, והם יודעים, אחרי הכול הם אמצעי הייצור. אם הארגון הוא בית-חרושת לכסף, אז הסעודה השנתית בפלורידה באתר נוצץ, היא אולם הייצור המרכזי. והטכנולוגיה? טכנולוגיית המניפולציות הרגשיות כמקדמת מכירות היא הטובה ביותר שיכול המוח היהודי להמציא.

הבונדס ב-2007 הוא ארגון מגויד ורזה, שמוכר ליהודים בחו"ל הרבה תקווה, נחת, סיפוק רגשי, שיכוך רגשות-אשם ומעמד חברתי בעטיפה של איגרות-חוב עם תשואה בינונית. אבל לא קונים אותן כדי לצחוק בדרך לבנק. "בסיס השיווק של הבונדס הוא רגשי", אומר רפי רותשטיין, ראש מערך השיווק והדוברות. צריך לדעת לתעל את הרגש למכירות. 'ישראל במצוקה'. 'ישראל כתקווה'. 'ישראל כהמשכיות לעולם שנעלם'. אלה ביטויי מפתח לעידוד המכירות. עכשיו מדברים על 'ישראל כמוקד לחדשנות', וגם זה מוכר".

טכניקה שיווקית כזו משתלבת בסטריאוטיפ היהודי האמריקני, העשיר, מפזר הדולרים, בולע הקלישאות הציוניות, שמקובע בתודעה הישראלית. למעשה, רבים מרוכשי הבונדס מתוחכמים יותר מהדימוי שנתפר להם, ויודעים שמקצועני הבונדס פורטים על נימי רגשותיהם. הם מכירים את השטיקים והטכניקות של מגייסי כספים מבית-הכנסת, מהמגבית היהודית, מבית-הספר, מבית-הזקנים ומארגוני צדקה יהודיים.

סוד הצלחת הבונדס הוא, שבאמריקה היהודית המודעות הזו אינה נהפכת ליחס של בוז וסלידה. המסר של רוכשי הבונדס והנדבנים היהודים (רובם אותם אנשים) הוא, תעבדו עלינו. אנחנו יודעים זאת, ואנחנו נהנים מכל רגע.

לא שהם מתעלמים ממה שקורה בישראל. הם שומעים ויודעים הכול. היכרותם עם ישראל היא אינטימית ונטולת אשליות. הרוכשים הכבדים מכירים אישית את הרובד העליון בפוליטיקה הישראלית, שבאים אליהם הביתה, לאמריקה, כמגנטים למשיכת רוכשים פונטציאליים בערבי מכירות אקסקלוסיביים. בשבילם אולמרט הוא אהוד, לבני היא ציפי, ונתניהו הוא ביבי.

לא צריך ובלתי אפשרי לטייח בשבילם את המציאות. קצב? שלא לציטוט, כמה מהנוכחים בבוקה-ראטון עשו לנשיא מי שברך. האשמות על שחיתות? "יש משהו שאיננו יודעים". חלוץ? חדשות ישנות. מבחינתם, זה לא צריך להשפיע על רכישת אג"ח ישראליות. לפי איל הפלדה מייקל סיגל, גם התנסות שלילית בישראל, אינה סיבה להענשת הבונדס.

יהודים כאזרחים ממדרגה שנייה

סיגל, יו"ר ומנכ"ל אולימפיק-סטיל בקליבלנד אוהיו, ומשקיע (עם רון לאודר) בחברת הציוד הרפואי הישראלית MDG-מדיקל, הוא הרוח החיה וגורם פיננסי מרכזי ביוזמה הנסחבת להקים מלון במותג "ארבע העונות" במושבה הגרמנית בירושלים. במקביל, משמש סיגל סיו"ר דירקטוריון הבונדס ורוכש כבד שלהן, למרות שפרויקט המלון שלו שקוע בביצה הביורוקרטית הישראלית.

סיגל אכל מרורים מאז שהניח את תוכניות הפרויקט ברשויות. לדבריו, מי ששם לו מקלות הם פקידי הממשלה, כולל מינהל מקרקעי ישראל, שיד ימין שלהם לא יודעת מיד שמאל. קשה לעשות עסקים בישראל. יותר מדי ביורוקרטיה. לכן גם לא רצינו שותף ישראלי לעסקה, שעלול להרגיז אויב ותיק במשרד שזקוקים לחתימתו. עכשיו מסתמנת איזושהי התקדמות. ואולי זה ייגמר טוב. אבל אם יש עסקה רעה בישראל, זו לא בעיה של הבונדס. אני מפריד בין עסקיי למחויבותי לישראל. אני קונה את האיגרות הישראליות כי אני יהודי טוב, ציוני, שישראל חשובה לו".

היו"ר הארצי של הבונדס הוא יזם הנדל"ן דיוויד הלפרן, מליבינגסטון, ניו-ג'רזי, מבעלי השליטה במלון רמאדה-רנסאנס בירושלים. מחויבותו למפעל הבונדס, כמו גם ל"יד ושם" ולמוזיאון השואה בוושינגטון, מקובעת בשואה. "הוריי ניצולי שואה, שראו כמה קשה היה להיות יהודי לפני הקמת המדינה. יהודים היו אזרחים ממדרגה שנייה גם באמריקה. בשבילנו ישראל היא ערובה לחיי כבוד ועצמאות".

סכנה למדינה תגביר הרכישות

גרעין גדול של לקוחות נאמנים - כ-840 אלף איש בעולם אג"ח ישראליות, יותר מחציים בארה"ב - מבטיח ביקושים לשנים. אבל מצא, שנכנס לשנתו החמישית בראשות הבונדס, הבין שצריך להתיישר בנוסף לרוכשי האיגרות, גם עם שולחיו באוצר. לדבריו, הבונדס צריך להיאבק על קיומו כארגון רלבנטי. היות שכלכלת ישראל צומחת ומצבה המדיני הוטב, יכולות הגיוס בשוקי העולם השתפרו, וישראל יכולה לקבל אשראי מבנקים או להנפיק אג"ח בריבית גבוהה מעט משל אג"ח אמריקניות. כך שאין צורך בארגון שתפעולו מייקר את עלויות גיוס הכספים.

וכך, בשנותיו של מצא השיל הבונדס מאות עובדים, סגר עשרות משרדים, התייעל, והפך, כהגדרת מצא ל"ארגון יעיל עלויות", עם 18 משרדים ו-120 מקצוענים בשכר. הרוכשים הגדולים הם גרעין הפעילות. הם חברים בדירקטוריון ונושאים במשרות ניהול בהתנדבות. "המבחן שלנו הוא רצון האוצר להשתמש בנו, ואני אומר שאנו המכשיר הזול ביותר שיש לאוצר לגיוס כספים בארה"ב".

צבי חלמיש, נציג האוצר בניו-יורק, שמכוונן את שערי הריבית של האיגרות הישראליות על בסיס שבועי, יחד עם מצא, אומר, שלמעט חריגים הבונדס הוא אכן המכשיר הזול והיעיל ביותר, אבל זה לא כל הסיפור. ישראל יכולה לקבל אשראי מגולדמן-זקס, למשל, בעלויות נמוכות, אבל הבנק יסגור מיד את הברז אם יתברר שסכנה כלשהי נשקפת למדינה. לעומתו, הבונדס מבטיח שסכנה למדינה תגביר את הרכישות. כלומר, הארגון הוא גם מדרגות לשעת חירום לישראל.

אוהבים שיעסו את האגו

החשב-הכללי, ירון זליכה, אמר פעם למצא, שצריך לשמור על הבונדס כארגון חזק לימים רעים, ולכן לא יתיר שהיעד השנתי לגיוס הכספים יירד מתחת למיליארד דולר.

אבל מעבר להתייעלות ולהמסת שומנים מיותרים, הבונדס לא מסתפק במה שיש לו. "אני מודאג מהעובדה שדור הרוכשים הנוכחי הולך ונעלם, והצעירים לא באים", אומר מרטין גולדסטיין, חבר בדירקטוריון ובעלה של בובי, יו"ר ועדת הקמפיין של הארגון. "יש בארה"ב דור, שלא טעם אנטישמיות, שלא חי כשישראל הייתה פלשתינה". מבט בשולחנות סעודת הערב, הראה כמה שהוא צודק.

אך רוב הסועדים לא חשבו על כך, ומילאו את כרטיסי ההתחייבות לרכישת איגרות וחלקם קיטרו על היעדר נציג של ממשלת ישראל בכנס, זו הפעם השנייה. שר האוצר, אברהם הירשזון, ששמו הופיע בהזמנה כנואם ראשי, לא הגיע בגלל החשדות בפרשת קופת-חולים לאומית. זליכה לא הגיע כי הירשזון התעלם מבקשתו לנסוע.

רוכשי הבונדס יכולים להיות חדורי תחושת שליחות ומודעות לחשיבות פעולותיהם, אבל כל אחד אוהב שיעסו לו את האגו. נכון, הם באו קודם כול לרכוש איגרות-חוב של ממשלת ישראל, אבל לחיצת יד עם שר בממשלה, תצלום, היו מחזקים את המוטיבציה. הירשזון לא היה אומר דבר שמצא לא אמר בנאומו, אבל נוכחותו הייתה מראה שהממשלה מייחסת חשיבות לאירוע ולנוכחים בו. זה לא קרה, וכפי שמצא אמר, "חבל". "