אין בעולם שלנו הרבה דברים הגיוניים וטבעיים יותר מציפיית הלקוח לנאמנות. אתה משלם כסף, הרבה כסף - ומצפה לקבל גב. על אחת כמה וכמה כהינך לקוח של פרקליט צמרת, שיונק ממך, בזו אחר בזו, את כל תוכניות החיסכון בשכר של מאות דולרים פר שעה.
לכן, אילו אני משה קצב, הייתי מחכה יום לאחר סיום הערעור האחרון כדי להגיש תביעה נגד כבוד הפרופסור דוד ליבאי.
מספרים לנו שליבאי נטש את קליפת האגוז המחוררת בעקבות נאומו העצבני והתוקפני של הנשיא קצב לפני כשבועיים, שנישא בניגוד לעמדתו של ליבאי. בואו נניח רגע שזה גם נכון, ושקצב לקח כאן טיל כתף, סובב הנמיך זווית והעלים לעצמו רגל. נניח. האם במקרה זה סביר שליבאי ינטוש, דווקא כשהלקוח שוקע בנבצרות זמנית ומתקרב לרגע האמת של השימוע בפני היועץ המשפטי לממשלה?
ליבאי היה צריך להישאר. קצב שילם לו שיישאר. עזיבתו פוגעת מאוד בלקוח, מציגה את מצבו כקשה ובעייתי אף בעיניי שומריו הקרובים - ומסייעת, למעשה, רק לליבאי עצמו. אם קצב יואשם ויורשע במעשי אונס חמורים, ליבאי לא יהיה שם, בתמונת הכתם הקבוצתית.
וזה חשוב. ומה אם יווצרו תהיות בנוגע לסיבת העזיבה? ומה אם כולם יתחילו לשאול את עצמם מה גרם לפרקליט הבכיר לקפוץ פתאום מהעגלה? אה, נו, בחיים הכל שאלה של ברירות. והפעם, טובת ליבאי הכריעה על פני טובת קצב.
זה מה שהיה כאן, וזה שגוי בעיניי. פרקליטים בכירים ועשירים: רוצים הרבה כסף? תנו המון נאמנות. עד הסוף. הישארו עם הלקוח שלכם, גם כאשר הוא טובע, גם כאשר הוא נופל. ככה, אולי, תהיו לא רק בכירים ועשירים, אלא גם ראויים לכבוד.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
