נסו להשוות את ההתמודדות של מפקד בכיר במלחמת לבנון לזו של אמן שחמט. בניגוד לשחמטאי האמון על רזי המקצוע, מבין את העקרונות והכללים ונעזר בקרבות-מופת, המפקד נתקל במצב מורכב, בלי כלים מקצועיים להתמודד איתו. בנוסף, הוא לא חתר להכרעה, לא אימן עצמו להשגתה, ולא למד היטב את יריבו. המציאות קשה מהדימוי, כי בניגוד לשחמט, שבו הכלים נתונים, צה"ל לא בנה עצמו לקרב וניוון את מערך המילואים.
נוסף לאי-הכנת צה"ל ולכניסה לא-מאורגנת ללחימה, ניהל הפיקוד הבכיר את הקרב בניגוד לעקרונות המלחמה: אי-הגדרת יעדים, שינויים בפקודות לכוחות (שפגעו במוכנות), אי-דבקות במשימה (התקפה ונסיגה למחרת), אי-מיצוי הכוח (סיוע אש חלקי), המתנה ולא יוזמה (הזנחת תוכניות שהוכנו ודחיות בגיוס מילואים והפעלת כוחות), היעדר תחבולה והפתעה (התקפה ביום ולא גישה עקיפה), אי-ריכוז מאמץ (כוחות קטנים מדי), העדר המשכיות וניצול הצלחה (כוחות נכנסו ויצאו בלי תכלית), והזנחת המנהלה: כשלים בתמיכה לוגיסטית ועיכובים בפינוי פצועים.
הניהול הכושל שחק את כושר ההרתעה של צה"ל ופגע בכמה מישורים. במישור הלבנוני - חיזבאללה נותר בדרום לבנון ויוכל לשבש לנו את החיים. במישור האסטרטגי - ישראל פגמה בסיכויים לשיבוש תוכנית הגרעין האיראני, כי כשלה בהכרעת חיזבאללה, שליח איראן, והפכה בעיני גורמים בארה"ב מנכס לנטל. במישור הטרור - שיטות שהצליחו בלבנון יחלחלו לעזה וליו"ש.
אסטרטגיה חובבנית והרת אסון
להפקת לקחים נדרשות שלוש רמות ניתוח. הראשונה, רמת האירועים, שבה מתמקדות ועדות החקירה. השנייה, יש לגזור מהאירועים את דפוסי ההתנהגות הקבועים, ולכן נצביע על לקחים חוזרים ממלחמות ישראל. המאמר יתרכז ברמה השלישית: המבנה המערכתי, התהליכים והתרבות הארגונית, שמהם נובעים הסימפטומים שחשפו שתי הרמות הראשונות.
בעיית השורש אינה טמונה באירועים, בהתנהגויות או באנשים ספציפיים, אלא במערכת, שנותרת בעינה גם כשאנשים מתחלפים, ויישום לקחים ע"י בעלי תפקידים לא יספיק. למיקוד הדיון נעסוק בכוחות השדה ולא בזרועות אחרות בצה"ל ובמערכת הביטחון, או בכשל המובנה של המערכת הפוליטית, המשפיע על צה"ל.
מאחר שצה"ל לא נבנה כצבא מקצועי (שורשיו ב"הגנה"), האלתור בא על-חשבון מקצועיות. לכן, הכשל בלבנון אינו חד-פעמי, אלא חוזר על עצמו ברוב המבחנים ב-30 השנה האחרונות. נוכח נחיתות מספרית וגיאוגרפית, אין לישראל חלופה להכרעה, וזו אבחנה מקצועית-צבאית, ולא ייתכן פתרון מדיני בלי הכרעה צבאית. אולם צה"ל חוזר לאסטרטגיה חובבנית והרת אסון של הגנה נייחת החותרת להתשה, ואימץ גישה מופרכת של "טוטליות" הטנק, תוך הזנחת החי"ר והארטילריה. הלקח של ניהול קרב משולב בגישה התקפית, שיוביל להכרעה, לא יושם, והתקבע דפוס ההימנעות מהפקת לקחים.
אז איך הצלחנו לנצח בעבר? הדרג הלוחם, הפלוגה והגדוד, הצילו את ישראל בזכות מוטיבציה ובמחיר הרוגים רבים, חרף חולשת הפיקוד הבכיר. "היינו טיפשים ולכן נזקקנו להרבה גבורה". הניצחונות הושגו בהתקפות בשטח אויב, ותרמה להם אז יכולת דלה של צבאות ערב.
ראש קטן, שלוף, ויהיה בסדר
מפקד בכיר חייב לשלוט בתחומים מקצועיים: עקרונות המלחמה, טקטיקה, אסטרטגיה, הגות והיסטוריה צבאיות. פיקוד במלחמה קורה לעיתים רחוקות, ובלי הכשרה נאותה, עומד לרשות הפיקוד ניסיון דל. כשהכשרה מקצועית נדחקת לשוליים, אין דחף ללמוד מהניסיון, וצה"ל נמשל לסרט-הקלטה המוחק את עצמו.
הקצין הבכיר לא קורא ספרות מקצועית וחשיבתו הצבאית ירודה. כך התפתחה תרבות שטחית שמעודדת "ראש קטן" ו"שלוף", וש"יהיה בסדר". נוכח הכהונות הקצרות, ההתפתחות החיילית החסרה תרגול הפכה לרדיפת קידום מהיר, בלי שצה"ל נבנה למלחמה ולא ברור מי הצליח בתפקידו ומי נכשל.
תהליכי הקידום והשיבוץ לקויים ונתונים ללחצים, גם של קצינים שמקדמים כאלה שלא יסכנו אותם. העיוותים בהרכב הפיקוד הבכיר מודגמים במטכ"ל: ארבעה רל"שים לשעבר של ראש-הממשלה (סממן לטיפוח קשרים במקום כישורים), ארבעה אלופים מחיל האוויר ומינון מופרז של אנשי קומנדו (לוחמה זעירה לא מעידה על מצביאות).
יצירת אומרי הן ומתקרנפים
האווירה הפוליטית וחתירה לצבירת כוח, משחיתות גם קצינים איכותיים, שהתמקדו ברקימת קשרים שיקדמו אותם. במקום לעמוד על דעתם המקצועית, הם מתיישרים עם "רוח המפקד", וצה"ל יוצר אומרי "הן" ומתקרנפים. הגעה לצמרת בשל קשרים ולא אמות-מידה מקצועיות, מעודדת תרבות "חפיף" ויוצרת תחושת מצליחנות וזילות המערכת. בהדרגה מתפתחת התנשאות כלפי האויב והכפיפים, ונשחקת תחושת האחריות, כי הצלחה אינה תנאי לקידום.
הרדידות המקצועית של הקצונה מביאה לאימוץ "תורות לחימה" לא-מקצועיות. שתי דוגמאות: תורת "העימות המוגבל" דוגלת בתגובות נקודתיות לפי כללים שהכתיב הטרור ובהימנעות מהכרעתו, אף שהוא איום אסטרטגי, שאם לא נכריע אותו, בסוף הוא יכריע אותנו.
תורת ה"מלחמה מנגד" משקפת השתעבדות לטכנולוגיית "חימוש מונחה", מאחורי גדר אלקטרונית ומסכי פלזמה, ומתעלמת מההיסטוריה הצבאית, שאש-מנגד היא מרכיב חיוני, אך נדרש גם תמרון, ואין הכרעה בלי שליטה ישירה בשטח. זה גרם להסתמכות על חיל האוויר, במקום על קרב משולב, ופגע בכוחות השדה.
בהשפעת "תורות" כאלו מאבדת הקצונה את תכלית שירותה, והסיסמה "אין פתרון צבאי" מחפה על אובדן רוח לחימה ורצון לנצח, הלכי רוח, שפוגעים קשות בכושר ההרתעה של צה"ל. קצין שלא מעוניין, או לא יודע איך לנצח, אין מקומו בצה"ל. "ניצחון בנקודות" מגדיל את האיומים עלינו.
כשערך הרחמים מתעלם מכללי משחק בלתי-אנושיים של האויב, נוצרת בעיה מוסרית, שמתבטאת במחדלים של בריחה מאחריות לצד שלנו בסכסוך: הפקרת חיילי צד"ל, הפקרת תושבי שדרות לאלפי קסאמים, הפקרת תושבי הצפון לאלפי קטיושות, והפקרת חיילי צה"ל שהסתערו ללא מסך אש. המחדלים משקפים סולם ערכים מעוות: חיי אוכלוסייה תומכת טרור שווים יותר מחיי חיילינו, ואלה שווים יותר מחיי אזרחי ישראל.
קווים לבניית צבא מקצועי
כדי להכשיר קצינים מקצועיים יש להקים אקדמיה לביטחון לאומי, שתאגד את כל המכללות, תרכז ותשלב בין מוקדי הידע, תפתח מערכת לימוד מסודרת, ותמנע סתם קורסים. האקדמיה תפסיק את הנוהג החובבני למנות מדריכים לתקופה קצרה, שפוסקים "תורה" מניסיונם, ואת ההסתפקות בהשתתפות בהכשרה, במקום לבחון בקיאות בחומר ויכולת ליישמו.
ההכשרה הצבאית תהיה עמוד התווך, וקורסים בחברה, רוח ומדעים רק ישלימוה. האקדמיה תשמש קהילת ידע בנושאי תורת לחימה (תו"ל) ומנהיגות לקצונה, בעיקר מדרג אל"מ ומעלה. היא תיישם נורמות מחקר אקדמיות ותתרום לפיתוח התו"ל. חוקרים ינתחו קרבות ויטמיעו לקחים, שכן כשלקחים תלושים מהתו"ל, הם מתפוגגים. הכשרה מקצועית-אקדמית היא תנאי הכרחי, אך לא מספיק: מקצועיות צבאית חייבת להיות מוטמעת בעיסוק עצמו, כדי להבטיח שהתורה תעבור לשטח.
מסלול השירות מחייב פיתוח יכולות מערכתיות של המפקד ויחידתו, בכהונה ארוכה יחסית של כשלוש שנים. מפקד הנכנס לתפקיד יגדיר יעדים לשיפור מערכתי-תשתיתי של יכולות יחידתו, שייבדקו ויאושרו בידי הממונים. השגת השיפור תוערך בסיום הכהונה ותישמר. קצינים מצטיינים הם נכס כלל-צה"לי, שיש לשבצם בתפקידי ליבה ולהעבירם בין חילות השדה, לאחר הכשרתם, ולא ל"בזבזם" כרל"שים.
הכנת צה"ל למלחמה מחייבת אימונים, שיש להקצות להם משאבים ואסור להשעותם. תפיסת האימונים צריכה להיגזר מהתו"ל. אין די באימונים גדודיים, יש להתאמן גם במסגרות גדולות.
תהליכי הקידום והשיבוץ יושתתו על יכולות חשיבה וביצוע, שהוערכו לאורך זמן. בדומה למקצועות אחרים, יותנה הקידום במבחנים מקצועיים ומעשיים, שיתבססו על מסלול ההכשרה האקדמי, והציונים יירשמו בתיק האישי. המבחן המעשי יתבסס על אופן ביצוע התפקידים ותוצאות האימונים. מרכזי הערכה יבנו תרגילים לבחינת הקצינים המיועדים לקידום, בליבת העשייה: חשיבה מערכתית, יכולות בנייה מערכתית והובלת מערכות גדולות לשיפור יכולות באימונים ולמיצוי הכוח בקרב.
הבעיה: חוסר מקצועיות הקצונה
בעיית השורש של צה"ל טמונה במערכת: במבנה, בתהליכים ובתרבות, ולא באנשים. המערכת בנויה באופן לא מקצועי, מקדמת מפקדים לא-מקצועיים, ולא מממשת את ייעודה. היות שהבעיה אינה טמונה בכלל צה"ל, אלא במפקדיו הבכירים, אפשר לפותרה. קצינים בכירים הם "אמצעי הלחימה" העיקרי שאמור לשמש מקור ליתרוננו, ופיתוחם הוא יעד אסטרטגי ישים, שכן צה"ל מקבל אנשים איכותיים.
הקצינים הבכירים היו בעברם מ"פיים ומג"דים טובים, שגילו יכולות פיקוד ונכונות להקרבה, אך הוסטו מהדרך בשל תרבות ארגונית קלוקלת. כשקצינים יקודמו לפי אמות-מידה מקצועיות, הם ינהגו בהתאם. השרשת מבנים ותהליכים מקצועיים תביא בהדרגה לשינוי תרבות. צה"ל ייוותר צבא העם, אך יהיה צבא מקצועי, מונהג בידי קצונה מקצועית, שזוכה לאמון פקודיה.
גם מי שמסתייג מאבחנה כלשהי, יתקשה להתחמק מבעיית השורש ומהשלכותיה הקשות. בלי טיפול כלל-מערכתי בחוסר המקצועיות של הקצונה, לא נגיע לשידוד המערכות הנדרש ולמוכנות של צה"ל לאתגריו. לעצירת ההידרדרות המסכנת אותנו, על הרמטכ"ל החדש להירתם בכל כוחו לבניית קצונה מקצועית, שתמצה את הפוטנציאל האדיר הטמון בצה"ל, ותוביל אותו להבטחת ביטחון ישראל. "
הכותב הוא ד"ר למנהל עסקים ומתמחה במנהיגות ארגונית ובהבניית תהליכים ארגוניים